Michal Arbell

A Simple Story, which portrays the inevitable connection between the abolishment of moral order in Szybusz at the beginning of the twentieth century and the failure of parenthood, both on the level of the family and in the town as a whole. In the Hurvitz family, the moral and parental failure culminates in the arranged marriage and the eventual mental breakdown of the young protagonist Hirshl. The author suggests that the therapy that Hirshl undergoes at Dr. Langsam's sanatorium, which attracted much critical attention, serves to reestablish positive parenthood by reenacting the process of rearing a child from babyhood to adolescence, as well as by evoking the historical memory of moral order.

A Simple Story, which portrays the inevitable connection between the abolishment of moral order in Szybusz at the beginning of the twentieth century and the failure of parenthood, both on the level of the family and in the town as a whole. In the Hurvitz family, the moral and parental failure culminates in the arranged marriage and the eventual mental breakdown of the young protagonist Hirshl. The author suggests that the therapy that Hirshl undergoes at Dr. Langsam's sanatorium, which attracted much critical attention, serves to reestablish positive parenthood by reenacting the process of rearing a child from babyhood to adolescence, as well as by evoking the historical memory of moral order.

המאמר דן ברומן "הוא הלך בשדות" של משה שמיר וכן בסיפורים "אפרים חוזר לאספסת" של ס. יזהר ו"מעשה בלתי רגיל" של אהרן מגד. הדיון מציג את הנוסטלגיה לימים ההירואיים של העבר, שאופיינה על ידי מבקרים כסימפטום למלנכוליה של שנות ה- 50, אחר הקדמת המדינה, כמאפיין קבוע של ספרות "דור בארץ" מראשיתה. התשתית לחוויה הנוסטלגית ולדיכאון ההווה נקשרת גם להיביטים לאומיים
אידיאולוגיים ולאתוס של החלוציות, וגם למשברים הקשורים לזהות הגברית במחסום המעבר מנער לגבר מבוגר.

הספר, שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בסדרת "מושג", עוסק בשאלת הסיום בסיפורת. המבוא מעלה את השאלות העקרוניות, האם באמת יש סוף לסיפורים? באיזה מובן אפשר לתפוס את הסוף הזה כהסתיימות, כהשלמה? מה מדריך את הציפייה לסיום? מה מכונן את תחושת הסיום של הקוראים, ומה טיבה? מה הן הקונבנציות העומדות בבסיס שיפוטי הקוראים בנוגע לסיומים, עד כמה הן יציבות ועד כמה הן נתונות לשינויים? מה הזיקה בין השינויים בקונבנציות אלו לבין תמורות תרבותיות רחבות בתקופות שונות? באילו מובנים סיומים ספרותיים מייצגים מציאות? באילו מובנים הם מבטאים ומכוננים תודעה תרבותית משותפת? מה הם הערכים, האידיאולוגיות והאמונות המגולמים בהם בגלוי, ואילו כוחות חותרים תחתיהם במובלע? הפרק הראשון יציג שאלות אלו ויציין נקודות מרכזיות בהתפתחותה של המחשבה הביקורתית, המודרנית והפוסט-מודרנית, בסוגיית הסיום הספרותי. הפרק השני יתאר את דרכי הסיום המסורתיות של הרומן האירופי, כפי שהתגבשו במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, ויעמוד על התמודדותו של הרומן העברי בראשיתו עם דרכים אלו. הפרק השלישי ידון בפירוקו של הסיום המסורתי בסיפורת המודרניסטית המערבית ובזו העברית ויתאר את אסטרטגיות הסיום החדשות שהעמיד המודרניזם בספרות המערבית ובספרות העברית. הפרק הרביעי והאחרון יציע קריאה ממוקדת בכמה סיפורים קצרצרים שסיומיהם מציגים תופעות רבות-עניין המאירות היבטים שונים של דרכי הסיום המסורתיות, המודרניסטיות והפוסט-מודרניסטיות, וכולם עוסקים ביודעין ובמכוון בסוגיית הסיום ומעלים אותה כתוכן, כתֶמה העומדת במרכזם.

A Simple Story, which portrays the inevitable connection between the abolishment of moral order in Szybusz at the beginning of the twentieth century and the failure of parenthood, both on the level of the family and in the town as a whole. In the Hurvitz family, the moral and parental failure culminates in the arranged marriage and the eventual mental breakdown of the young protagonist Hirshl. The author suggests that the therapy that Hirshl undergoes at Dr. Langsam's sanatorium, which attracted much critical attention, serves to reestablish positive parenthood by reenacting the process of rearing a child from babyhood to adolescence, as well as by evoking the historical memory of moral order.

ההבחנה ההיסטוריוגרפית הבסיסית ביותר במחקר הספרות העברית היא זוֹ המציבה את הגבול בין הספרות ה"חדשה", החילונית והמודרנית, לבין זו ה"ישנה", המסורתית.
בדיון המוצע כאן אינני מבקשת לערער על עצם ההבחנה, שהשיקולים התומכים בה איתנים, אלא להצביע על כך כי במובנים מסוימים ההפרדה בין החדש לישן הייתה – ונותרה - נחרצת מדי, ובעיקר מובנת מאליה מדי.  הנחתו של הגבול כמובן מאליו, מוצק, אחדותי וקבוע, מייצרת נקודות של עיוורון ביחס לזליגה עמומה –  לא לשאִילה מודעת ומובלטת, שאך מאששת את הגבול – של דפוסי מחשבה ורגש מן הישן לחדש. אבקש להבהיר זאת בעזרת שתי דוגמאות. האחת מן הסיפור "מחניים" של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי והשנייה מן הנובלה "לאן" של מרדכי זאב פייארברג.

הספר מציע דיון מקיף בתפיסות המורכבות של מעשה היצירה אצל ש"י עגנון, כפי שהן עולות מן הסיפורים והרומנים במשך יותר מחמישה עשורים של כתיבה. 
מהלך אחד מתחקה אחר המתח בין הרעיונות הרומנטיים ביחס לאמנים ולאמנות, העומדים בתשתית היצירות, לבין ערעורם המודרניסטי. מהלך שני עומד על המחשבה ההיסטורית המטא-פואטית בדבר תפקידו של מעשה היצירה הספרותי בתוך תהליך היסטורי של העולם היהודי המסורתי במזרח אירופה וכינונה של זהות לאומית חדשה בארץ ישראל. המהלך השלישי ממוקד בהבנה פסיכואנליטית מודרניסטית של תהליכי הנפש המורכבים של האמן/ית היוצר/ת, ובוחן את הזיקות שבין מעשה היצירה לבין משברי הזהות המינית ואת נוכחותו רבת העוצמה, כתוכן וכוח מניע כאחד, של הלא מודע בתהליך היצירה.
פרקי הספר דנים בפירוט בשורה של יצירות, "עגונות", "אחות", "גבעת החול", "אגדת הסופר", "יתום ואלמנה", "בדמי ימיה", "על אבן אחת", "חוש הריח", "אורח נטה ללון", "הסימן", "תמול שלשום", "המכתב" "עידו ועינם", "עד עולם", "מזל דגים" ו"עיר ומלואה".