Israel Educational System

נפתלי רוטנברג, "ליבה חינוכית משותפת לילדי ישראל: מכשולים ופירוקם", בתוך: דן ענבר, עורך, ירושלים ותל אביב תשס"ו – 2006: הוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, עמ' 227-214.
תקציר
מאמר זה נכתב בשנת 2005 בתגובה להצעת הליבה שנכללה בדו"ח "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל" המוכר כ"דו"ח דוברת. המציאות המגזרית בחברה הישראלית "מייצרת" אמנם שורה של מכשולים בדרך לליבה משותפת, ואכן, לעתים קרובות, מטרתה של ליבה חינוכית היא מתן מענה למציאות זו. ואולם, האם משמעותם של המכשולים היא שאי-אפשר להחיל וליישם ליבה חינוכית משותפת בישראל וממילא אי-אפשר גם לקיים חינוך ציבורי? האם בכוחה של החברה הישראלית להתמודד עם מכשולים אלו והאם היא מעוניינת בכך? האם ליבה חינוכית משותפת ניתנת ליישום בכפייה? כדי לברר שאלות אלו יש לבחון כל מכשול בנפרד ולראות אם אפשר יהיה לבטל אותו, ואם לא – מהי החלופה האפשרית?
ניתן לאפיין שני סוגי מכשולים הנובעים מן המציאות המגזרית: (א) מכשולים אידיאולוגיים-ערכיים, ריבוי נרטיבים וניגוד בין נרטיבים; (ב) מכשולים הנובעים ממבנה מערכת החינוך ומהבדלים מתודיים-מבניים בין המסגרות החינוכיות. שני סוגי המכשולים כרוכים לעתים זה בזה, אך החלוקה ביניהם חשובה לצורך הבנת המציאות שבה, בתחילה, נוצרו מבנים ארגוניים כדי לשרת אידיאולוגיה ודרך חיים. ברבות השנים התפתחה תופעה שלפיה מבנה ארגוני יוצר או מעצים אידיאולוגיה שנועדה לשמור עליו כמות שהוא. במקרה הראשון חייב התהליך של בניית הליבה להבין את השוני הערכי והאידיאולוגי; במקרה השני – את המבנה הארגוני.
נפתלי רוטנברג כתב יחד עם ליבת אבישי את הספר: אחדות מתוך שונות, ליבה חינוכית משותפת לילדי ישראל שיצא לאור בשנת 2012.

This article studies the privatization of education in Israel in the past ten years, focusing on three important processes that have not been sufficiently addressed in the legal and educational literature: the incorporation of private schools into the public education system; publicization of Ultra-orthodox schools; and delegation of the management and operation of public schools from local authorities to private education networks.The examination of these processes show that Israel’s education policy in the past ten years does not comply with the typical characteristics of privatization. In fact, some of these even constitute, officially at least, a retreat from privatization, by widening the public sector’s involvement in education. However, these processes do not contribute to the realization of the goals of public education in a democratic state, including promoting equal opportunity, providing civic education and ensuring all students receive an adequate education. Instead, the processes have eroded the distinction between public and private education, which is no longer a helpful indicator for the strength of the public education system in Israel.   

המאמר עוסק בהפרטת מערכת החינוך בישראל ומתמקד בניתוח התהליכים שהתרחשו בעשר השנים האחרונות. המאמר מנתח שלושה מקרי בוחן חשובים מהשנים האחרונות שטרם זכו לליבון מספק בספרות המשפטית וחלקם גם לא בספרות המחקר החינוכי: הטמעת מרבית בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים בתוך מערכת החינוך הממלכתית; הצברה של החינוך החרדי; וניהול בתי ספר ממלכתיים והפעלתם על ידי גופים פרטיים. הניתוח מראה שמדיניות החינוך בישראל בעשור האחרון אינה מתנהלת על פי המאפיינים הטיפוסיים של הפרטה כפי שהיה בעבר, וחלק מן התהליכים אף מהווים, פורמלית, נסיגה מהפרטה והגדלת הסקטור הציבורי-ממלכתי בחינוך. יחד עם זאת, מבחינה מהותית תהליכים אלה אינם תורמים להגשמת המטרות החברתיות של חינוך ציבורי במדינה דמוקרטית, ובכלל זה שוויון הזדמנויות, חינוך לערכים דמוקרטיים, והבטחת חינוך איכותי לכלל התלמידים. תהליכים אלו שחקו את ההבחנה בין חינוך ציבורי ובין חינוך פרטי כך שהיא אינה מועילה עוד לשם הערכת חוסנו של החינוך הציבורי בישראל.

במרכז מאמר זה ניצבת שליחותה החינוכית של עליזה לבנברג בקריית שמונה בתחילת שנות השישים של המאה העשרים, כמחנכת וכמורה לאנגלית בבית הספר העל יסודי שהוקם בעיירה והיה מראשוני התיכונים בעיירות הפיתוח בישראל. לצד עבודתה החינוכית, היא נטלה על עצמה את תפקיד שליחתם של תלמידיה, של הוריהם ושל תושבי המקום. לבנברג פרסמה פרקים מיומנה האישי ומאמרים פובליציסטיים בכתבי עת שונים בהם ביקשה להפגיש את החברה הישראלית הוותיקה עם מציאות החיים בפריפריה הישראלית. היא הייתה בין הראשונות שהצביעה על התהליכים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים המצטלבים עם התקדמות קליטת העלייה הגדולה ועל השלכות ארוכות הטווח שעשויות להיות לה.
לבנברג חוותה דרך תלמידיה ומשפחותיהם את הדואליות שאפיינה את יחסה של החברה הישראלית למזרחים. ביחס זה היה, כך הראתה, כדי להעצים את תחושות הניכור, התסכול והזעם שבעבעו מתחת לפני השטח, במובלעות מרוחקות מן העין. בתוקף ההתנסות והתצפית מקריית-שמונה ביקשה לעורר מודעות ודיון על הבידול ההולך ומתקבע בין העולים לבין סביבתם הוותיקה, קראה לחברה הוותיקה  לעצב צורה מרוככת של 'כור ההיתוך' ובבסיסו הכרה במסורות היהודיות שנישאו על ידי העולים. ביקורתה נסובה גם מבנה השליטה של מפא"י ועל מדיניותה הכלכלית-חברתית והדרת העולים מעמדת השפעה פוליטית. המאמר מנתח את פועלה ומסריה של לבנברג, כקול חשוב במסגרת ההתבוננות החדשה שהתעוררה בשנות דמדומי 'העידן הבן-גוריוני', על התגבשותה של ישראל.
This article focuses on Aliza Levenberg’s mission in Kiryat Shmona in the early 1960s as an educator and English teacher in the first secondary school established in that town, one of the first high schools in Israel’s development towns. Alongside her educational work, she took the initiative to represent her students, their parents, and local residents. Publishing segments of her personal diary as well as articles in various journals, Levenberg shared with mainstream Israeli society the realities of life in the national periphery. She was one of the first women to make note of the economic, social, cultural, and political processes that coincided with progress in absorbing mass immigration and the consequent potential long-term implications.
Through her students and their families, Levenberg experienced first-hand the dualism that characterized Israeli society’s attitude toward Mizrahim. There existed a state of mind that heightened the alienation, frustration, and anger that massed beneath the surface in these out-of sight parts of the country. By sharing her experience and observations from Kiryat Shmona, she sought to raise awareness and discuss the estrangement that steadily mounted between the immigrants in the town and their nonimmigrant surroundings.
She urged the latter society to create a subtler form of the ‘melting pot,’ based on recognition of the Jewish traditions that these immigrants had brought with them. Her criticism also centered on Mapai’s control mechanism and its socioeconomic policy, as well as the exclusion of immigrants from positions of political influence. The article analyzes Levenberg’s work and messages as a crucial element in the new contemplation of Israel’s consolidation that surfaced in the twilight years of the ‘Ben-Gurion era.’

Gender-based achievement and participation gaps in mathematics among Palestinian/Arab Israelis favor girls and women, in the face of various intersecting challenges. We follow the stories of Palestinian/Arab Israeli women students in mathematics education to better understand the context of their success in school mathematics and early career trajectories. Our analysis shows emergent related master-narratives: of Israel as a meritocracy; diligence as key to success in mathematics for girls and women; and mathematics achievement holding precious exchange-value. Guided by critical race feminism and Scott's notions of public/hidden transcripts, our intersectional analysis shows how the women's stories confirm, challenge, and inflect these narratives. We propose directions for further research and additional implications.

the noted futurist, coined the term "future shock" to describe a situation wherein "too much change in too short a period of time" results in dysfunction and disorientation in systems and individuals (Toffler, 1990). Arguably, the public education system is in many ways suffering from future shock. While society, economy, culture, science, politics, the environment, and − in particular − technology are changing rapidly, education systems find adjustment difficult. A clear discrepancy has recently emerged between the reality in which the education system must function, and its response to changes in that reality (Eisenberg and Selivansky Eden, 2019). This discrepancy is also apparent in the system's curricula. Although existing curricula are, for the most part, still relevant, they often reflect outdated ideals, conceptions, teaching methods, and insights. Curricula are updated regularly within the system, yet given the profound societal developments in Israel and worldwide, this is insufficient. What is needed today is an innovative, methodical reexamination of curricula that will provide a rational,

With this conference, the Georg-Eckert-Institute pursues a dual path strategy: While we explicitly wish to work with both sides simultaneously, we are aware of the varying conditions under which the education systems on both sides operate, and of their specific problems and needs. We are convinced that the ongoing conflict is among the most crucial factors that influence education both in Israel and in the Occupied Territories, albeit in different ways.

The conference will last 2 full working days, with one day dedicated to
education in Israel, and one to education in Palestine. The conference language will be English. We wish to stress that this conference is not aimed at forcing Israelis and Palestinians to engage in common work against their own will, in order to please Europeans. Rather, we would like to focus on the differences and similarities that structure the  educational process on both sides, in order to be able to develop pragmatic strategies for effectively engaging with partners in the region in a way that suits the realities on the ground.