Marik Shtern

בדברי ימיה של האוניברסיטה העברית מוזכרים בדרך כלל שני קמפוסים מרכזיים,
שנבנו במהלך השנים, לפעילותה בירושלים: קמפוס הר הצופים ההיסטורי, שנחנך
בשנת 1925 ושימש את המוסד עד אפריל 1948 , כאשר ננטש עקב אירועי מלחמת
העצמאות ושנבנה מחדש לאחר מלחמת ששת הימים; וקמפוס גבעת רם, שנחנך
בשנת 1958 והיה לקמפוס המרכזי בירושלים עד שנת 1968. העשור שחלף בין האוניברסיטה להתמקם באופן ארעי בעשרות מבנים ואתרים בירושלים המערבית
ולפעול בהם בתחומי המחקר, ההוראה והמינהל, נתפס בעיני בני התקופה — ואף
בעיני הדורות הבאים — כתקופת התארגנות כפויה וזמנית, המכונה במקומות
שונים 'גלות'. בעיני ראשי האוניברסיטה לדורותיהם, נאלצה האוניברסיטה 'לגלות
ממולדתה' ולהתנהל מתוך מבנים זמניים בעיר בצפותה לשוב אל 'ההר'; מאחר
שציפייה זו נחלה אכזבה הוקם הקמפוס החדש בגבעת רם והוא הביא עמו את סיום תקופת 'הגלות' וההמתנה.

מאמר זה בוחן את תקופת הקמפוס העירוני מן ההיבט הגיאוגרפי־עירוני ובהקשר
החברתי והפוליטי של ירושלים המערבית בעשור שלאחר 1948 . הוא יתמקד
בשלוש סוגיות עיקריות: המורפולוגיה של הקמפוס, כלומר הגדרת יחסי הגומלין
המרחביים בין הקמפוס לבין המרחב העירוני; הטיפולוגיה העירונית, קרי דרכי
ההתארגנות הפיזית של האוניברסיטה במבנים השונים בעיר; והסכסוך הפומבי בין
הנהלת האוניברסיטה לממשלת ישראל על מיקום הקמפוס הקבוע החדש.

הטבח ביישובי עוטף עזה ב-7 באוקטובר, והמלחמה המתחוללת בדרום, הביאו לזעזוע קשה במרקם החברתי הירושלמי. על פניו, העיר לא חוותה הידרדרות ביטחונית משמעותית בהשוואה לחזיתות האחרות בדרום, בצפון ואף בגדה המערבית. אולם מתחת לפני השטח ישנן בעיות יסוד שהוחמרו בתקופת המלחמה ובעיות נוספות שהתעוררו בתקופת החירום. אחת מהשלכות המלחמה הייתה הקצנת הפחד, החרדה ואי-האמון בין יהודים לערבים בירושלים, והגברת הרצון בהיפרדות. מציאות זו העמידה בפני ארגוני החיים המשותפים אתגרים קשים להמשך פעילותם.

בין הארגונים הבולטים בתחום זה: עמותת 'כולנא', העוסקת באירועי פנאי ותרבות משותפים; הפרויקט 'שכנות טובה', הפועל לשיפור היחסים בין התושבים באבו-תור (היהודית) וא-ת'ורי השכנה; קהילת 'מען-יחד', המאגדת משפחות יהודיות-ערביות המתגוררות בגבעה הצרפתית; ועמותת 'ליסאן', הפועלת להנגשת לימודי עברית בקרב נשים פלסטיניות. תחומי הפעילות של היוזמות מגוונים וכוללים בין היתר מפגשי חילופי שפה, פעולות תרבות וספורט, איכות הסביבה ויחסי שכנות.

מסמך זה, שנכתב בשיתוף קרן קונרד אדנאואר בישראל, מבקש להתחקות אחר מצבם של ארגוני החיים המשותפים בירושלים לאחר אירועי ה-7 באוקטובר ולאחר חודשיים וחצי של מלחמה בדרום.

המידע המופיע במסמך מבוסס על מפגש שהתקיים ב-17 בדצמבר בהשתתפות כ-30 נציגים של ארגוני חיים משותפים בעיר. המסמך יתייחס לשלושה היבטים מרכזיים: (1) ההתמודדות האישית של הפעילים עם אירועי 7 באוקטובר; (2) ההתמודדות הארגונית עם האירועים והשלכותיהם; (3) מחשבות לגבי המשך הדרך. דברי המשתתפים מובאים בעילום שם.

במלאת חודשיים לפרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' (שהחלה ב 7- באוקטובר 2023 ), נראה כי על אף המתיחות והנפיצות, המצב בירושלים יציב יחסית. על פניו, העיר לא חוותה הידרדרות ביטחונית משמעותית בהשוואה לחזיתות האחרות בדרום, בצפון ואף בגדה המערבית. אולם מתחת תחת לפני השטח ישנן בעיות יסוד שהוחמרו בתקופת המלחמה ובעיות נוספות שהתעוררו בתקופת החירום. שכונות התפר היהודיות והערביות בירושלים הן אזורים רגישים בעת הזאת. בצפון ירושלים, במזרחה ובדרומה – קיים פסיפס צפוף של שכונות יהודיות וערביות אשר חולקות מרקם בנוי צפוף ורציף בחלקו. כך למשל שכונת פסגת זאב חולקת גבול עם מחנה הפליטים שועפאט ובית חנינא; וכך גם רמת שלמה ושועפאט; אבו תור וא-ת'ורי (שכונת אבו תור הערבית); ארמון הנציב וג'בל מוכאבר; רמת רחל וצור באהר. בימים כתיקונם, בין שכונות אלו מתקיימים קשרי מסחר
וצריכה, ולרוב התפר ביניהן שקט (גם אם מתוח). אולם הטבח בעוטף עזה
והמלחמה המתחוללת בדרום יצרו מציאות חדשה בתפר הירושלמי, אשר כפי שנדגים במסמך זה – כוללת רמות גבוהות מתמיד של פחד, חרדה, חוסר אמון ונטייה גוברת להתבדלות והפרדה.

בניית חיים משותפים בישראל היא משימה המתבצעת במרחב לא-נודע ובתנאים מאתגרים במיוחד. הימשכות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מאבקי הדת והמדינה, ריבוי השסעים הפנים-ישראליים, אי-השוויון המבני, השיטה הפוליטית ומגבלותיה, ומעל לכול המרחב הפיזי המצומצם שבתוכו אנו חיים ומתנהלים – הופכים את המשימה לאתגר יוצא דופן. מסמך זה מציג מודל לניתוח ואפיון מרחבי מפגש בערים מעורבות. המודל מאפשר לזהות את היתרונות והחסרונות של מרחב מפגש נתון, ובהתאם לכך להציע התערבויות פיזיות, קהילתיות וניהוליות אשר ישפרו את תפקודו ויהפכו אותו למרחב בטוח ומכיל – מרחב משותף. המסמך נכתב בשיתוף קרן קונרד אדנאואר בישראל, והוא מיועד למקבלי החלטות ברמה המקומית, למנהלי ארגונים הפועלים במרחבים מעורבים, לאדריכלים ומתכנני ערים ולפעילים קהילתיים ופעילי חברה אזרחית. המסמך בנוי משלושה חלקים: החלק הראשון מציג את הרקע התאורטי לחקר מרחבי המפגש בערים מעורבות, החלק השני מציע מודל של ניתוח ופעולה לפיתוח מרחבים משותפים, והחלק השלישי מדגים
את השימוש במודל בשני מקרי בוחן בירושלים - שדרות אלרוב ממילא וגן הפעמון.

לארגוני חברה אזרחית יש תפקיד מרכזי בבנייה וביישום של הסכמי שלום ובשיפור
היחסים בין קבוצות בערים בסכסוך ברחבי העולם. אולם על פי הספרות המקובלת,
הצלחת מאמצי החברה האזרחית תלויה בתהליכי הפיוס המקבילים ברמה הדיפלומטית,
ופעילותם של ארגונים חברתיים בתחום זה היא למעשה פעילות משנית ומשלימה
להסכמי שלום ברמה המדינית. על רקע זה, שאלת תפקידה ותפקודה של החברה
האזרחית במצב של מבוי סתום מדיני נותרה פתוחה. על בסיס סקר וראיונות עומק עם
מנהלים של ארגוני חיים משותפים בירושלים, מאמר זה בוחן את אסטרטגיות הפעולה
ותיאוריות השינוי של ארגוני חברה אזרחית בירושלים בעידן פוסט-אוסלו )מ 2005-
ועד היום( – תקופה המתאפיינת בהיעדר משא ומתן מדיני ובהתמשכות הסטטוס
קוו הגיאופוליטי. שאלות המחקר הן: 1( מה הן שיטות הפעולה ומטרות הפעילות של
ארגוני החיים המשותפים? 2( מהי תיאוריית השינוי של ארגוני החיים המשותפים, קרי
כיצד הארגונים קושרים בין שיטות הפעולה לבין בניית חיים משותפים בירושלים? 3(
כיצד הארגונים מגשרים על הפער שבין יעדי הפעילות )חיים משותפים( לבין המציאות
הגיאופוליטית בירושלים )אי-שוויון פוליטי והיעדר תהליך מדיני(? מן הממצאים עולה
כי ארגוני החיים המשותפים בירושלים מבססים את פעילותם על מפגשים בין-אישיים
במטרה לבנות מרקם בין-קהילתי וליצור זהות עירונית משותפת. לנוכח התנאים
הגיאופוליטיים הקיימים, פעילותם מאופיינת בניסיון לבצע דה-פוליטיזציה של זהותם
הארגונית ושל פעילותם, ובהימנעות מדיון בסוגיות המבניות של הסכסוך

This paper presents a case study of territorial boundary transgression and intergroup encounters mediated by tourism in a volatile and contested urban space. I present the notion of 'passing as a tourist' as a prism to investigate the nexus between performative tourism and everyday urban geopolitics. Situated in East Jerusalem's core geographies of colonization and political violence, this paper uses archival news material and a textual analysis of primary questionnaire data to critically examine how Jewish Israeli Jerusalemites visiting the Muslim Quarter in the Old City negotiate encounters in a conflicted space. The study reveals how the performative dimensions of 'tourism' in a context of polarized ethnonational division expose the role of embodied, everyday geopolitics in the production of urban spaces of tourism.

השיח התקשורתי והאקדמי אשר עסק בהתפרצות האלימות הבין–קהילתית בישראל במאי 2021 התמקד בעיקר בהקשר של הסכסוך האתנו–לאומי הישראלי–פלסטיני ובזליגתו לערים המעורבות בישראל, או לחלופין בדפוסי האפליה המבנית ובדחיקתו המרחבית של המיעוט הפלסטיני בהקשרים של קולוניאליזם התיישבותי. במסה זו ברצוני להציע הסבר נוסף להתפרצות האלימה — הסבר המתמקד בתהליכים כלכליים–פוליטיים ומרחביים שהתרחשו בשני העשורים האחרונים, בעיקר שינויים מבניים בכלכלה הישראלית ובשוק העבודה והגירה פנימית גוברת של פלסטינים אזרחי ישראל לערים בעלות רוב יהודי. לטענתי, תהליכים אלו ערערו את דפוסי ההפרדה הבין–קהילתיים והביאו לניעּות כלכלית–חברתית מותנית של האזרחים הערבים לצד חיכוך גובר עם אוכלוסיות יהודיות בפריפריה הישראלית. התהליכים האלה, שאני מכנה אותם "שילוב מרובד," יצרו תנאים לתסיסה מתמדת בין יהודים וערבים
בפריפריה החברתית של ישראל.

This paper evaluates the role and impact of neoliberal redevelopment stra- tegies  in  inner-city  urban  regeneration  projects  in  Belfast,  Beirut,  and Jerusalem.  As  governments  in  these  nationally  contested  cities  struggle against embedded geographies of antagonism and segregation, neoliberal and market-based approaches have arisen in the production of new city center spaces in these contested cities. This comparative analysis examines Titanic Quarter in Belfast, Solidere
central district in Beirut, and Mamilla Mall in Jerusalem. The cases utilize similar modes of urban reproduction and share common limitations. We find that neoliberal regeneration in contested cities
is  politically  effective  and  financially  successful.  Yet,  these  market-based strategies  heighten  class-based  exclusion  and  have  been  a  disinterested agent in efforts to bridge urban ruptures associated with ethno-nationalist segregation  and  past  violence.  We  conclude 
that  analysis  of  how  these projects can contribute to equitable peacebuilding not be subordinated to market prerogatives in more comprehensive project development plans.

במאמר זה אני עושה שימוש במודל המרכז-פריפריה של אדוארד שילס (Shils, 1975) כדי לנתח את ההתמרה במעמדה האזורי, הכלכלי והגיאו-פוליטי של ירושלים המזרחית בעידן שלאחר קריסת הסכמי אוסלו. כפי שאראה, מתחילת שנות 1990, וביתר שאת לאחר הקמת חומת ההפרדה בשנים 2004–2007, הביאה מדיניות הביטחון והשליטה של מדינת ישראל לפיחות במעמדה של ירושלים המזרחית, ממרכז המטרופולין הפלסטיני של הגדה המערבית לפריפריה פלסטינית במרחב הכלכלי-תרבותי של ישראל. אני מכנה תהליך זה – 'פריפריאליזציה אתנו-לאומית', תהליך של דעיכה חברתית-כלכלית שהיא תוצר של מדיניות אתנו-לאומית של שליטה, חלוקה וסיפוח. השינוי הדרמטי במעמדה של ירושלים המזרחית, ממרכז של מרחב לאומי של האחד לפריפריה של האחר, מתרחש גם בהקשר של הניאו-ליברליזציה הגוברת של הכלכלה והתרבות הישראליות. בשל כך הוא יוצר שינוי מהותי בדפוסי הפעילות המרחביים והפוליטיים של הפלסטינים תושבי ירושלים. אלא שלטענתי, מעמדה החדש של ירושלים המזרחית כ-'פריפריה' בישראל הניאו-ליברלית מדגים את הדרכים שמדיניות אתנו-לאומית יכולה לייצר באמצעותן תוצרים סותרים. מלכוד פיזי-עירוני ויחסי תלות כלכליים מביאים גם לטשטוש דפוסי ההפרדה בין האוכלוסיות ולשילוב מוגבל של מעמד הביניים המשכיל במרחב הפעילות של ה-'מרכז' הישראלי.

פרק מתוך הספר "הפוליטיקה של הכלה והדרה ביחסי ישראלים-פלסטינים" בעריכת אמל ג'מאל

This article examines a unique, yet paradigmatic, case study of a colonial neighborhood in East Jerusalem that is undergoing a significant demographic transformation.1 The French Hill neighborhood, built in 1971, was one of the first settlements in East Jerusalem. Initially, it was populated primarily by upper-middle class secular-Jewish residents. This group has been steadily diminishing as two other distinct new groups moved into the neighborhood: Ultra-Orthodox Jews and Palestinians. This volatile social mix has caused intense inter-ethnic and intra-ethnic collisions. Based on qualitative and quantitative studies, we argue that the juxtaposition of colonial and neoliberal logics of space reveals a shared, yet fragile, middle-class identity. We suggest that this new geopolitical space of neighboring calls for a discussion of political conflict, housing and current colonial conditions that brings class back to our understanding of the production of contested space.

Recent studies discuss 'peripheralisation' as an uneven socio-spatial phenomenon driven by processes of economic centralisation and marginalisation (Kühn and Bernt, 2013) in capitalist (or capitalising) societies (Bernt and Colini, 2013). In this article, I utilise the concept of peripheralisa-tion in the context of an ethno-national dispute in which spatial, economic and regional dynamics are largely determined by territorial policies of control and exclusion. I combine extant literature on the geopolitics and economy of Jerusalem with the Centre–Periphery framework in order to analyse the development and decline of East Jerusalem's socioeconomic status and political environment from 1967 to 2016. As I will show, since the beginning of the 1990s, Israeli national security policies have transformed East Jerusalem from a Palestinian metropolitan centre into a region on the socioeconomic periphery of Israel. I term this particular type of marginalisation 'ethno-national peripheralisation', a process of socioeconomic decline that is not a relational product of neoliberal centralisation, but an output of ethno-national policies of division and annexation. The radical shift in East Jerusalem's regional socioeconomic status, from a centre of one national realm to the periphery of another, transforms urban life and political spatial strategies in contemporary Jerusalem. The case of East Jerusalem's peripheralisation demonstrates the ways in which ethno-national policies can create counter outcomes of ethno-national desegregation accelerated by physical entrapment, economic dependency and urban neoliberalism.

The paper examines the labor market for East Jerusalem Palestinians in the Israeli arena and in the immediate context of the urban space shared by the two parts of the city. Its aim is to provide a factual, statistical foundation to describe the labor market for East Jerusalem residents in its entirety, with attention to spatial distribution and to the characteristics of employed persons, including characterization of their work in East and West Jerusalem. The data will help us understand the extent of economic and employment interdependence between the
two parts of the city, how this reciprocity shapes relations between the population groups, and its repercussions for the ethno-national character of Jerusalem for years to come.

Most research on ethnically and nationally contested cities posits that urban spatial segregation trends will remain
decisive so long as the macro level national conflict persists, and assumes that the neoliberalization of
urban space would only strengthen such trends. Over the last decade however, and despite the ever deepening
national conflict, Jerusalem has seen the emergence of neoliberal spaces of consumption that serve as resilient
spaces of intergroup encounter between Israeli-Jewish and Palestinian-Arab populations. In this article I will examine
and compare two such neoliberal spaces in Jerusalem, and show how under certain conditions, privatized
urban spaces can undermine processes of ethno-national segregation. I argue that interactions between members
of the two rival groups are challenged and reshaped by neoliberal spaces and that the relocation of the ethnonational
intergroup encounters to privatized spaces of consumption could represent a temporal shift to a class
based encounters.

תקציר
מאז האינתיפאדה השנייה וביתר שאת לאחר סיום בניית גדר ההפרדה בירושלים גברה התלות של תושבי מזרח ירושלים בשוק התעסוקה של מערב העיר. בשנת 2011 כמחצית מכוח העבודה של ערביי מזרח ירושלים הועסק במגזר היהודי. יחד עם זאת, תלות תעסוקתית וכלכלית זו אינה רק חד כיוונית. ריכוזם הבולט של תושבי מזרח העיר במספר ענפי כלכלה, כגון: תיירות, בנייה, תעשייה ורפואה, יוצר גם תלות הדדית בענפים אלו בכוח העבודה הערבי. גל הטרור הנוכחי, אשר מתרחש בעיקרו בירושלים ומבוצע על ידי תושבי מזרח העיר, מייצר מתיחות וקשיים רבים במקומות העבודה המעורבים בעיר. המציאות הנוכחית מדגישה את הצורך באיסוף וריכוז המידע על דפוסי התעסוקה של תושבי מזרח ירושלים ואופן שילובם במרחב הכלל עירוני. 
מן הנתונים עולה כי מאז 1967 ועד היום יחסי הגומלין בין יהודים וערבים בשוק התעסוקה המקומי השתנו אך במעט. במרבית ענפי הכלכלה קיימת עדיין היררכיה ברורה בין יהודים לערבים בדרגי העבודה וגובה ההכנסה. יחד עם זאת, בעשור האחרון ניכרת מגמה מתונה בקרב מיעוט מהעובדים הערבים של עלייה בסולם התעסוקתי בענפים מסוימים לדרגי ביניים ולניהול זוטר. יחד עם זאת, שיעורם היחסי של עובדי מזרח העיר במספר ענפים הופך כוח עבודה זה למכריע בגודלו ובחשיבותו לכלכת העיר. כך למשל העובדים ממזרח ירושלים מהווים 75% מהמועסקים בענף המלונאות, 66% מענף הבנייה, 52% מענף התחבורה, 32% מענף התעשייה ו 20% מענף הבריאות והרווחה. במקביל יש לתושבי מזרח העיר ייצוג חסר בענפי כלכלה מתקדמים כמגזר ציבורי (12%) או שירותים פיננסים (5%).
מטרת המסמך היא לספק תשתית נתונים עובדתית שתתאר את שוק העבודה של תושבי מזרח-ירושלים בכללותו, תוך שימת דגש על התפרסות ואופן שילובם בכלכלת מערב העיר. המסמך מתאר ומנתח את מידת התלות הכלכלית והתעסוקתית בין יהודים וערבים תושבי ירושלים והוא מאגד נתונים ופרשנות אשר יהוו מסד למחקר עתידי מקיף העוסק במרחבי-עבודה משותפים ליהודים וערבים בירושלים (יפורסם בתחילת 2016). מקור הנתונים מבוסס בעיקרו על בסיסי מידע רשמיים של רשויות ממלכתיות כגון הלמ"ס והביטוח הלאומי, כמו גם על ראיונות עם מעסיקים, מומחים וקובעי-מדיניות בתחום התעסוקה בירושלים.
מסקנות המסמך הן שכיום קיימת תלות הדדית בין כוח העבודה ממזרח ירושלים לענפי כלכלה ותעשייה מרכזיים בירושלים המערבית. לתושבי מזרח ירושלים תפקיד מרכזי בכלכלת העיר המערבית, כעובדים מקצועיים ובלתי מקצועיים במגוון רחב של ענפי עבודה.מסקנות המסמך מצביעות על הצורך לגבש מדיניות תעסוקתית מרחבית אשר תסייע לתושבי מזרח העיר בשילוב והתקדמות במקומות העבודה הקיימים במגזר היהודי. הסרת "תקרת הזכוכית" וחיזוק ופיתוח מסגרות להכוונה תעסוקתית ממוקדת, עשויים לשפר ולגוון את האפשרויות התעסוקתיות, כמו גם את המתחים והתסכול הקיימים כיום בין העובדים.

חברי המועצה ברשויות מקומיות הם נבחרי ציבור אשר מייצגים באופן הטוב ביותר את מגוון המגזרים, הערכים והצרכים של קהל הבוחרים ברשות המקומית. חולשת מעמדם מערערת את אמון הציבור בשלטון המקומי. הם אלה האמונים על כך שהצרכים המשתנים של הציבור יבואו לידי ביטוי למול המדיניות העירונית והממשלתית המשפיעה על חיי היום יום. הם מהווים גורם המקשר בין הציבור לבין תהליכי קבלת החלטות, אולם ההסדרים החוקיים הקיימים אינם מאפשרים זאת. מעמדם המוחלש חוקית, ציבורית ומעשית פוגע בייצוג צרכי הציבור ובפיקוח על עבודת הרשות וראשיה. לתיקון המצב הקיים כנסת ישראל נדרשת להביא לשינוי חקיקה בתחום מעמד חברי המועצה, שכן שינויים אלה עשויים להביא לשיפור דרמטי ביותר בדמוקרטיה העירונית, באיכות חיי התושבים יישובים השונים ובמניעת שחיתות וסיאוב שלטוני.

חוברת זו עוסקת בשאלת קיומה של הקהילה הפוליטית בין מערכות בחירות, כלומר בזמן
העבודה השוטפת במועצת העיר. היא מציעה בחינה של היתרונות וההזדמנויות הטמונים
בתחזוקתה של הקהילה הפוליטית לאחר הבחירות, וכן בירור של הקשיים והמכשולים
העומדים בפני סיעות תושבים המבקשות להקים מפלגה עירונית. כמו כן, ריכזנו עבורכם
ארבעה מודלים משפטיים קיימים אשר מאפשרים את הקמתו של מנגנון עירוני שישמש
כשלד ארגוני עבור הקהילה הפוליטית שלכם. לבסוף יוצגו מספר מקרי מבחן של קהילות
פוליטיות ותיקות בישראל ודרכי ההתארגנות שלהם לאחר הבחירות.
החוברת הופקה ונכתבה על ידי מחלקת פוליטיקה מקומית במכון שחרית וכוללת דוגמאות
לעשייה מקומית קהילתית-פוליטית של תושבים וחברי מועצה מרחבי הארץ.

הפער המדומה והסמנטי בין החברה האזרחית לפוליטיקה האלקטוראלית הנו בעצמו סימפטום למעמד הציבורי הירוד אליו נקלעה הפוליטיקה המפלגתית בקרב הציבור הישראלי. הוא מעיד על ניתוק בין הרגש הפוליטי לעשייה הפוליטית, בין הערכים המניעים אותנו לבחירה בפועל בקלפי. דווקא שבירה של החומות בין העולם המתפתח של הקהילות והקהילתיות הישראלית לבין עשייה פוליטית אלקטוראלית במישור המקומי או הארצי, עשויה להשיב את האמון של הציבור בשלטון ובדמוקרטיה הישראלית.  זהו סכר המצוי בשיח הציבורי שצריך להבקיע ולמוטט בכדי לייצר זרימה חופשית של איכות אנושית, חיבור אמיתי לשטח ולצרכים היום-יומיים של התושבים, ורעיונות חדשניים ומקוריים לגבי החברה הישראלית ועתידה.
האפשרויות הגלומות במימוש המשאבים הקהילתיים כדי לממש פוליטיקה טובה יותר לציבור הודגמו באמצעות קמפיינים פוליטיים מוצלחים בארץ ובעולם. קמפיינים אלה מדגימים רצף של אפשרויות בין קהילה לפוליטיקה והם מציעים שילובים שונים של שתי אלה. השימוש בכלים פשוטים, המוכרים לכל פעיל חברתי בישראל, מסמנים שניתן לקדם מהלכים פוליטיים אחרים, המהווים פוליטיקה חדשה - פוליטיקה של טוב משותף, המבוססת על תקווה ותחושת סולידריות. זהו הקסם בשילוב בין קהילה לפוליטיקה, כאשר הקהילה הופכת לגוף חי ודינאמי שמחבר בין הציבור הרחב לבין מנגנוני השלטון.

המסמך הזה מיועד לפעילים חברתיים, ראשי ארגונים ומוסדות בירושלים,
מנהלים ומובילי דעה בעיריית ירושלים ובממשלת ישראל אשר פועלים כבר היום
לשיפור איכות החיים ולצמצום הפערים במזרח ירושלים. במסמך מוצגים ארבעה
תחומי יסוד אשר אינם מטופלים בכלי המדיניות הקיימים: המעמד האזרחי; היחסים
בין התושבים למשטרת ישראל; תכנון ובנייה למגורים; והשכונות שמחוץ לגדר
ההפרדה. תחומים אלו אינם כוללים את כלל הסוגיות הפוליטיות הבלתי מטופלות,
אלא את רוב הסוגיות העיקריות שבהן, ושינוי בכל אחד מהן יביא לידי שיפור מוחשי
עבור כלל התושבים במזרח ירושלים. כל פרק במסמך מוקדש לאחד התחומים
וכולל סקירה קצרה של מהות הבעיה והשפעתה על חיי היומיום במזרח ירושלים
והצעות לכלי מדיניות שאפשר להפעיל במסגרת הקיימת כדי לשנות את המצב.
כמה מהכלים המוצעים כבר מוכרים לפעילים החברתיים ולרשויות המופקדות על
מזרח העיר, ואחרים הם רעיונות מקוריים של כותב המסמך. על כל פנים, מעבר
לכלים הקיימים ולהגדרה והדגמה של דרכי פעולה וכלי מדיניות שאפשר ליישם
בשטח גם במציאות הקיימת, מטרת המסמך היא להעלות על סדר היום את הסוגיות
הפוליטיות של מזרח ירושלים ולהראות את הקשר ההדוק שלהן למטרות החברתיות
והכלכליות שרשויות המדינה מנסות לקדם כיום. כך, למשל, בלא שינוי בסוגיית המעמד האזרחי לא יתאפשר שיפור בתנאי החיים בשכונות שמחוץ לגדר, ואם לא
יימצאו דרכים לקידום תוכניות בנייה למגורים תימשך בשכונות הערביות בנייה
בלתי חוקית בהיקפים אדירים. את הזיקות הללו בין הפוליטי, החברתי והכלכלי על
הפעילים החברתיים להעלות על סדר היום הציבורי ולא להימנע מן העיסוק בהן. גם
מצב מערכת החינוך המזרח־ירושלמית, לדוגמה, או ההשתלבות בתעסוקה ובהשכלה
נחשבו בעבר נושאים רגישים או זניחים, והיום הם אבן יסוד במדיניות הממשלתית
הנוכחית. באותה הדרך, בעקשנות והתמדה, אפשר להפוך את הסוגיות הפוליטיות
לסוגיות לגיטימיות לשינוי מדיניות.

מגפת נגיף הקורונה הכתה בירושלים בצורה חמורה ופגעה במיוחד במגזרים החרדי והפלסטיני בעיר, העצימה והחלישה סטראוטיפים קבוצתיים והביאה לשינוי זמני בדפוס היחסים בין המגזרים לבין מוסדות השלטון הישראלי. מסמך זה בוחן את השפעת המגפה על מרקם היחסים הבין-קבוצתיים בירושלים, בדגש על סיפורן של שתי קהילות ה"מיעוט" (אשר בעצם יחד הן כבר רוב) הירושלמיות – הקהילה הפלסטינית במזרח ירושלים והקהילה היהודית החרדית. המסמך מספר את סיפור התמודדותן של שתי הקהילות עם המגפה (בדגש על תקופת הגל הראשון, מרץ-מאי 2020), ובפרט על המפגש בינם ובין הרשויות המנהלות את המשבר, השיח התקשורתי של החברה הישראלית הכללית כלפיהן, ושגרת חיי היום-יום הייחודית להן בתקופת הקורונה. לאור זאת, מטרת המחקר היא לנתח ולאפיין את מגמות השינוי בדפוס היחסים בין האוכלוסיות הנחקרות ובינם לבין הממסד השלטוני המקומי והארצי בתקופת המשבר ולאחריו. המחקר מתבסס על 29 ראיונות עם קובעי דעה ופעילים מרחבי העיר: מנהיגים קהילתיים, פעילי חברה אזרחית, מקבלי החלטות בדרג המוניציפלי והשכונתי וחוקרים העוסקים בקהילות בירושלים. בנוסף לכך נערך ניתוח טקסט ושיח של ידיעות בתקשורת המקומית והארצית, כמו גם ברשתות החברתיות.

השפעתם החברתית-פוליטית של משברים כדוגמת הקורונה יכולה להתגלם בשינוי דרך או בהאצת תהליכים קיימים. העדויות שהבאנו במסמך זה מלמדות שהשפעת המשבר על מרקם היחסים בין הקבוצות בירושלים מסמנת האצה של מגמות שהחלו בעשור האחרון מחד גיסא, אך גם נסיגה והתגבשות תהליכים חדשים מאידך גיסא. הנתונים הגאוגרפיים והפוליטיים לא השתנו, פלסטינים וחרדים חיים בירושלים בצפיפות וללא מענה מספק לצורכיהם הגואים בתחומי הדיור והתעסוקה. חומת ההפרדה מגבילה את הפלסטינים גאוגרפית משלושה כיווני הרוח פרט למערב. גם מעמדה הפוליטי הנחלש של הרשות הפלסטינית אינו צפוי להשתנות בעתיד הנראה לעין. בקרב הקהילות החרדיות כניסת הטכנולוגיה לבתים הפרטיים, החשיפה הגוברת לעולם החילוני, הוואקום שנותר לאחר הליכתם של גדולי הדור הקודם – כל אלו אינם צפויים אף הם להשתנות בעתיד הקרוב. תהליכים אלו הביאו בעשור האחרון לעירוב מרחבי גובר של המרחב הציבורי בירושלים, בדגש על מערב ירושלים הלא-חרדית, שהפכה מגוונת יותר מבחינת הנוף האנושי בהרכב דיירי השכונות, המועסקים, הצרכנים ומשתמשי הפארקים ואתרי הפנאי והנופש השונים.

מן המחקר עולה כי בעוד משבר הקורונה האיץ את תהליכי השילוב של תושבי מזרח ירושלים ו"נירמל" את הנוכחות האזרחית של השלטון הישראלי במזרח העיר, אותו המשבר הביא להידרדרות זמנית במרקם היחסים בין החברה החרדית לאוכלוסייה הכללית בישראל בכלל, ובירושלים בפרט. השוני בדפוס יחסי הגומלין של שתי הקהילות עם הממסד הישראלי בתקופת הקורונה עשוי להעיד על אופי היחסים הבין-קבוצתיים בעידן שלאחר המגפה – שילוב וישראליזציה במזרח ירושלים לצד חיכוך שלילי גובר בין הקהילות החרדיות לשאר הקבוצות בעיר. עם זאת, אנו צופים כי בטווח הארוך ייתכן ששינויי העומק, אשר משבר הקורונה האיצו בחברה החרדית (נגישות טכנולוגית וצמיחתה של הנהגה מקומית חדשה), יאפשרו את המשך בנייתם של מרחבי שיתוף פעולה חיוביים בין חלק מן הקהילות החרדיות לבין יתר תושבי העיר.

מחקר זה מצטרף לסדרת מחקרים וסדנאות שמקיים מכון ירושלים למחקרי מדיניות בשיתוף קרן קונרד אדנאואר בישראל בתחום פיתוח מרחבים משותפים בעיר. פעילות המכון בתחום זה נעשית מתוך התפיסה כי צמיחתה ופריחתה של עיר כמו ירושלים, השרויה בסכסוכים לאומיים, דתיים ותרבותיים, תלויות בבניית חוסן חברתי בין-קבוצתי, זהות עירונית משותפת ויחסי תלות וגומלין שוויוניים בין הקבוצות.

חקר זה מנתח את דפוסי ההידוד (האינטראקציה) בין עובדים פלסטינים וישראלים המועסקים במקומות עבודה משותפים במערב ירושלים. שם המחקר - מבעד לתקרת זכוכית - דו-משמעי: הוא מאפיין את המכשול המרכזי
העומד בפני שילובם של העובדים הפלסטינים ממזרח ירושלים בשוק התעסוקה הישראלי ומדגיש את הפערים הרב ממדיים בין יהודים לערבים, במרבית מקומות העבודה המשותפים.
מנתוני המחקר, המבוסס על שילוב של נתונים כמותיים ואיכותניים, עולה כי העובדים הערבים נתקלים בתקרת זכוכית קשיחה (כגון השכלה, קשיי שפה ואפליה) המקבעת את מעמדם הנחות בשוק התעסוקה ומונעת את התקדמותם, והיא גם מסמלת את גורמי ההפרדה היסודיים בינם לבין העובדים היהודים: מעמד אזרחי, פער נרטיבי פוליטי ודתי וקיטוב חברתי-כלכלי. ובכל זאת, תקרה של זכוכית היא שקופה ומאפשרת יחסי הידוד, ולכאורה, בהינתן התנאים המתאימים, אפשר לשבור אותה. ואכן, נתוני המחקר מלמדים, כי במקומות העבודה המשותפים בירושלים, בהם נוצרו תנאים יחסיים של שוויון בדרגת העבודה וקרבה תרבותית בין העובדים, לצד יחסי עבודה פוריים, עשויים להתפתח גם יחסי חברות ושינויים חיוביים ביכולת ההכלה ובדעות קדומות.

This dissertation focuses on inter-group encounters between Israelis and Palestinians in post-Oslo Jerusalem (2005 onwards). It explores the role of urban neoliberalism in the construction of the political, economic and spatial relations between two communities. Based on a mixed-method analysis of three case studies—a commercial space, the labor market and a residential neighborhood, this research comprises a multidimensional analysis of geographies of encounter and the ethno-national and neoliberal forces that inform them.
The dissertation illustrates the role of economic and cultural neoliberalism in inter-group spatial mixing and the blurring of ethno-national segregation in daily activities. In most cases, transformations did not entail the creation of equitably shared spaces, nor dissolve existing macro social and political structures. However, in some cases, prevailing ethno-national divisions have foremost become class-based encounters. In such instances, obscured cores of conditioned multiculturalism are revealed.

          In theoretical terms, this dissertation explores the intersection—integration and contradiction—between the ethno-national production of urban spaces and neoliberal market forces in post-Oslo Jerusalem. It employs a multidimensional conceptual exploration. Through a range of structural prisms, including the ethno-national contestation of space; colonial space; and neoliberal space, I outline local spatial dynamics at play between ethno-national and neoliberal logics and demonstrate the ways in which patterns of inter-group interaction between the city’s Israeli and Palestinian residents serve to represent and reproduce these logics.