Judaic Studies

This article proposes a reassessment of the development of Ḥaredism, that is, the application of strict, maximalist, commandment-oriented Judaism to increasingly large lay publics, in light of confessionalization processes in Europe. Whereas historiographical and sociological convention locates the sources of Ḥaredism within the development of 19th century orthodox Jewish responses to the Jewish Enlightenment (Haskalah), Reform, and secular Zionism, this article argues that Ḥaredi structures and practices preceded these movements, and, in some cases, influenced their development. The basis for the priority of Ḥaredi identities to Jewish secular identities is rooted in the social disciplining and religious engineering of Jewish societies in the early modern era, until just before the Haskalah, and beyond. This disciplining was predicated on the imposition of religious, social, and ascetic education systems on growing segments of the population. Ḥaredism as a concept and as a phenomenon emerged in 16th century Safed (Ottoman Palestine); there, previous Jewish ascetic patterns were reworked, reorganized and structured under the aegis of the print era, and became a basis for mass, super-regional education. In the 17th and 18th centuries, Ḥaredi religiosity steadily percolated through European Jewish societies by means of works of personal ethic and conduct that were written, printed, and reprinted many times, in Hebrew and Yiddish, through works that enumerate the commandments, and through popular works that make the Jewish halakhic code, Shulḥan Arukh, accessible to the masses by abridging or reworking it. Starting in the early 19th century, with the mediation of the Ḥasidic and Lithuanian religious movements, this process massively penetrated broad strata of society.

This article proposes a reassessment of the development of Ḥaredism, that is, the application of strict, maximalist, commandment-oriented Judaism to increasingly large lay publics, in light of confessionalization processes in Europe. Whereas historiographical and sociological convention locates the sources of Ḥaredism within the development of 19th century orthodox Jewish responses to the Jewish Enlightenment (Haskalah), Reform, and secular Zionism, this article argues that Ḥaredi structures and practices preceded these movements, and, in some cases, influenced their development. The basis for the priority of Ḥaredi identities to Jewish secular identities is rooted in the social disciplining and religious engineering of Jewish societies in the early modern era, until just before the Haskalah, and beyond. This disciplining was predicated on the imposition of religious, social, and ascetic education systems on growing segments of the population. Ḥaredism as a concept and as a phenomen...

מאמר משרטט קווים תאורטיים חדשים לאפיון עלייתה ומשמעותה של היהדות החרדית באירופה, ומברר את זיקותיה לשורה של מגמות תרבותיות וכלכליות בורגניות הנשענות על מגמות סגפניות (אסקטיות) ועל תהליכי תִרבות. זאת מתוך בחינה ביקורתית של אפשרויות השימוש בדגמים סוציולוגיים מבית המדרש של מקס ובר, של נורברט אליאס ושל פרשניהם ומבקריהם, בהקשרי ההיסטוריה והתרבות היהודית בעת החדשה. האידאולוגיה הכלכלית והמעמדית של מחברים יהודים למן המאה ה־17 מוארת במאמר על רקע מגמות כלכליות מתנגשות בספרות המוסר וההנהגות של ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, בפרט על רקע הגישה הסגפנית המתהווה בצפת, המדגישה את חשיבות העבודה הדתית היומית והשוללת צבירת נכסים, ומולה הגישה הסגפנית המרכז־אירופית הפותחת פתח רחב להתנהלות כלכלית רציונלית ולצבירת נכסים. גישות אלו משפיעות, במינונים שונים, על ההתנהלות הכלכלית היהודית בעידן המודרני. באמצעות תיעוד הערוצים האלו מבקש המאמר לתאר את הבסיס המשותף לתנועות האידאולוגיות והחברתיות השונות שהופיעו ביהדות אירופה למן המחצית השנייה של המאה ה־18 ולאורך המאה ה־19. תופעות אלו מתוארות כנשענות על מסד סגפני משותף המייצר שלושה שלבים עוקבים, אשר למן המאה ה־19 ואילך מתפצלים ומתקיימים זה לצד זה, בתיאום ומתוך יחסי גומלין: השלב האסקטי (חרדיות), השלב הקוסמופוליטי (השכלה) והשלב הלאומי. במקביל, מאפיינים היסטוריוגרפיים, כגון חילון ואורתודוקסיזציה ("הדתה"), אינם נתפסים כמתנגשים, אלא כתוצרים נלווים של התפתחות דתית, תרבותית וכלכלית אחת.

♦ טלאל אסד, 2010.  כינון החילוניות, תל אביב: רסלינג
♦ שמואל פיינר, 2010. שורשי החילון, ירושלים: מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל
♦ David Ruderman, 2010. Early Modern Jewry, New Jersey: Princeton

בשני העשורים האחרונים זכתה סוגיית החילון לדיון חדש וערני במסגרות סוציולוגיות,
ומתוך כך גם לתשומת לב מחודשת במחקר הסוציולוגי אנתרופולוגיות והגותיות בין–לאומיות, בישראל (גודמן ופישר 2004). ואולם רק בשנים האחרונות החלו להתפרסם ספרים המעמידים במרכזם את סוגיית החילון בהקשרי ההיסטוריה והתרבות היהודית (פיינר 2010 ;ביאל 2011). ספרים אלו, כמו דיונים תיאורטיים ואמפיריים אחרים אשר נדרשו לסוגיית החילון ביהדות, אינם רק מפרשים את תהליך החילון, אלא מבוססים על האופן שבו התגבשה צורתה של החילוניות בסופו של תהליך, בתקופות מאוחרות יותר של התרבות היהודית והעברית החדשה. במסה זו אברר כמה מן ההקשרים ההיסטוריים, הדיסקורסיביים והתרבותיים שביסוד בעיית החילון ביהדות, באמצעות בחינתם הביקורתית של שלושה מהספרים שפורסמו לאחרונה.

ר' יואל טייטלבוים, הרבי מסאטמר  (1886 - 1979) הוא מחשובי המבקרים שהצמיחה
היהדות החרדית במאה העשרים, מי ששינה את פניה של הקנאות הדתית במעברה
לאחר מלחמת העולם השנייה ממזרח אירופה לארצות הברית. הוא היה גדול המתנגדים
לציונות במחציתה השנייה של המאה העשרים, הדמות האחראית על תחייתה
והתבססותה של האידאולוגיה וההגות החרדית האנטי־ציונית לאחר השואה.

אירועי השבעה באוקטובר הם, לכל הדעות, נקודת אל־חזור ושלב מעבר בתולדות מדינת ישראל: קריסת
קונספציות, כישלון צבאי ופוליטי־מדיני, וקו פרשת מים בדברי ימי התנועות הפוליטיות. לאחר מחיקת מפלגת העבודה וקריסת השמאל הציוני, הם מסמנים, נכון לעכשיו, גם את ערעור הליכוד. זהו קו פרשת מים עכור ביותר ביחסי יהודים־פלסטינים, יחסים שלא ישוקמו בטווח זמן של שני הדורות הבאים לפחות; יצירת תשתית חדשה ביחסים הטראומטיים והפוסט־טראומטיים בין שני לאומים אלה, לצד התחזקות המאבק הבין־דתי בארץ הקודש, שוודאי רק יחריף; מצידו האחד ניצב מבול אל־אקצא של חמאס, שיועד ליצור תשתית לג'יהאד גלובלי כנגד ישראל, ומצידו האחר צעדות הימין בעיר העתיקה ובהר הבית והעמקת ההתנחלויות, המסכלות כל אפשרות של חתירה לפתרון פוליטי רציונלי לסכסוך לאומי על בסיס גבולות מוגדרים. אירועים אלה מבעבעים על תשתית של חברה ישראלית משוסעת, המצויה בעיצומו של מאבק זהויות היסטורי שאומנם הושהה לזמן מה, אך הוא עתיד לשוב ולהציפה ביתר שאת אם לא תיבחר הנהגה אחראית ויינקטו צעדים פוליטיים דרסטיים.

את גיליון המסות שלפניכם יזמתי בראשית שנת 2020 עם התפרצות מגפת הקורונה, ובעקבות דברים שפרסמתי באותה עת. סברתי אז, כפי שאני סבור ביתר שאת היום, שאנו עומדים בפני התקופה הרת הגורל ביותר לאנושות מאז תום מלחמת העולם השנייה, תקופה שסכנותיה עולות על אלה של המלחמה הקרה. מאז תקופת הקורונה התחוללה האצה חסרת תקדים של מגמות לאומיות, אזוריות ועולמיות חדשות, שהחלו להתבלט זמן רב לפניה אך היו סמויות ברובן, וניכרו בעיקר לעיניהם של אלה מאיתנו שהביטו במשך שנים רבות בתהליכי הגלובליזציה במבט ביקורתי. בכלל המגמות והזירות הלכה התבלטה העובדה שאנו ניצבים בפני סדר עולמי חדש, הכולל ביזור ותפוצה חדשים של הכוח, חלוקה גושית חדשה של העולם, ומודיפיקציות חסרות תקדים של האדם והחברה.

תקציר

מטרת המחקר היא תיאור המצב המשפטי בישראל וביהודה במאה השמינית לפנה"ס. הטקסטים הנבואיים מן המאה השמינית לפנה"ס מכילים טרמינולוגיה משפטית ומשקפים מבנים של הליך משפטי. באמצעות אבחון וחקירת החומר המשפטי בתוך הטקסטים האלה, ושחזור של תמונת המשפט כפי שהיא עולה מן הטקסט ניתן להעריך, קרוב ככל האפשר, מה היה מצב המשפט הנוהג בתקופה זו. 
חקר החוק והמשפט במקרא התמקד פעמים רבות בקובצי החוקים שבתורה. אולם, זה לא מכבר הועלו טענות השוללות את האפשרות לחקור את החוק שנהג בישראל הקדום על סמך קבצים אלה. אחת הטענות העקרוניות בעניין זה נסמכת על ההשוואה לחוקי חמורבי. הממצא המשפטי של חיי היומיום במסופוטמיה מצביע על התייחסות דלה לחוקי חמורבי ופעמים רבות אף מעיד על הכרעות משפטיות שנוגדות אותם, למרות שחוקים אלה הינם קורפוס רחב ומפורט ולכן מצופה שינהג הלכה למעשה.
בניסיון לחקור את המשפט הנוהג באמצעות קובצי החוק שבתורה עולה קושי נוסף. במחקר אין הסכמה באשר להקשר היסטורי-תרבותי, ריאלי, שבו הם נכתבו. בתורה משוקעים מספר קובצי חוקים מוגדרים – עשרת הדברות (שמות כ, דברים ה), ספר הברית (שמות כא-כג), ספר הברית הקטן (שמות לד), חוקי ספר דברים (יב-כח) וספר הקדושה (ויקרא יז-כו) והחוקה הכוהנית הענפה המשולבת בסיפורי המדבר, בספרים שמות, ויקרא ובמדבר. היחס התולדי ביניהם – ענייני וכרונולוגי – העסיקו את המחקר לדורותיו. בעבר הייתה קיימת הסכמה באשר לזמניהם של קובצי החוק למעט המקור הכוהני. עם זאת בשנים האחרונות רבתה המחלוקת במחקר באשר לתארוך הקבצים הקדומים, גם אלה שהוחזקו באופן גורף כעתיקים. יוצא אפוא שמעבר לשאלה באם קבצים אלה משקפים משפט נוהג, הם לא מצויים בתוך מסגרת היסטורית מוגדרת שיכולה להעיד על זמנם של הנוהגים המשפטיים.
גם בספרות החכמה ובספרות המזמורית יש מידע משפטי רב. אולם היסודות המשפטיים, בדרך כלל, מצויים לכל היותר בקונטקסט משפטי מקומי ולא בתוך יחידה רחבה שמשקפת משפט. גם ביחידות המשפטיות הרחבות יותר קשה לשרטט מציאות משפטית ריאלית מכיוון שהן תלושות ממסגרת זמן ולא ניתן לדעת מתי חוברו הטקסטים ועל איזו תקופה הם מעידים.
התפישה הרווחת בחקר המקרא לגבי המצב המשפטי במאה השמינית לפנה"ס ולפניה הוא שלא היו תהליכים סדירים של משפט בישראל וביהודה, כצפוי בחברות לא מפותחות. מיעוט קטן ביותר ידע קרוא וכתוב, התרבות החומרית היא דלה ומנגנוני השלטון אינם מגלים סממנים של מנהל מפותח, בהשוואה לחברות אחרות בנות הזמן. המחזיקים בדעה זו תופשים את תיאורי המנהל המפותח של הממלכה המאוחדת במקרא כאנכרוניסטיים. גם מערכת המשפט, כחלק מכלל המנגנונים החברתיים, לא הייתה משוכללת ולא היו לה מרכיבים קבועים וסדורים. אדם שהיה רוצה להתלונן על פשע שבוצע ולהשיג צדק היה בוחר לו איש אקראי כבורר. הבורר היה קורא לצדדים ומנסה לפשר ביניהם ואם לא היה מצליח, הדבר היה נפתר באלימות. למעשה, לדעת החוקרים האלה, המצב המשפטי לא היה שונה בהרבה מן המצב בתקופה הטרום מונרכית.
היחס במחקר לסוגיית היסודות המשפטיים בנבואות התוכחה הוא מגוון. יש חוקרים שטענו שאין שום מרכיב משפטי ביחידות הנבואיות. לעומתם, אחרים מצאו בהן, מעבר למינוח המשפטי, הליך שלם או חלקי. אולם גם בקרב החוקרים שמסכימים על קיומם של מרכיבים משפטיים ביחידות הנבואיות קיימת מחלוקת עמוקה באשר למוצאם.
חוקרים רבים סבורים שהמשפט הבינלאומי הוא שהשפיע על הנביאים ביצירתם. לדעתם רק נבואות ה'ריב' (rîb pattern) מכילות יסודות משפטיים. הנביאים הושפעו מן המשפט שהיה עורך הסוזרן לווסל על הפרת הברית. לדעתם, הנביאים ראו את הברית בין ה' לישראל כברית בין סוזרן לווסל ובהתאמה, ערכו משפט לישראל (הווסל) על הפרת הברית עם ה' (הסוזרן). אחרים סברו שהיסוד המשפטי בנבואה מקורו בפולחן. אולם ממצאי המחקר בעבודה זו מראים, שנבואות ה'ריב' אינה הסוגה המשפטית היחידה ואף אינה סוגה לעצמה. תמונות המשפט הנבואיות מכילות את אותן מרכיבים אשר מכילות תמונות הריב. ההשוואה של ההליכים המשפטיים והטרמינולוגיה המשפטית בטקסטים השונים מלמדת שאין הבדל מהותי אם ישנו הבדל בכלל, בין תמונות שכותרתן 'ריב' ובין תמונות משפטיות שאינן נושאות כותרת כזאת.
מספר חוקרים אכן סברו שמקור היסודות המשפטיים בנבואה הוא המשפט בשער. אולם הם חלוקים ביניהם באשר לזהות היחידות שבהם הוא מופיע ועד כמה הוא נוכח בטקסטים הנבואיים. רק מעט חוקרים, מסכימים שיש מרכיבים משפטיים רבים ותהליכים משפטיים בנבואה.
במחקר זה אני טוען שבחינת המינוח המשפטי שמשתקף בטקסטים הנבואיים מן המאה השמינית לפנה"ס, יכול לסייע בידינו לקבל תיאור יחסית מהימן של מצב המשפט בממלכות ישראל ויהודה בתקופה זו. טענת המחקר אינה מבוססת רק על מסגרת הזמן שקיימת בטקסטים אלה, אלא גם על אופן התהוותה הראשוני כנאום דבור. המינוח המשפטי נפוץ מאוד בטקסטים הנבואיים. הוא מאוד נוכח בנבואות התוכחה בין בתוך הקשרים משפטיים רחבים ובין אם באופן ספוראדי שלא בקונטקסט משפטי. על פי עדותם הפנימית, הספרים עמוס, הושע, מיכה וישעיה, חוברו במחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס. הם מכילים אוסף של נבואות שנישאו מפי הנביאים, שאין סיבה להניח שלא היו דמויות היסטוריות.
הדיבור החי של נואם מול קהל, אשר מעוניין בתשומת לב הקהל, מתאפיין ביסודות רטוריים שמטרתם להפוך את הנאום למעניין ובעל משמעות עבור שומעיו וכך לזכות בתשומת ליבם. כמו כן, על רקע דברים אלה יש להניח שהשפה והדימויים שבו משתמש הנואם לקוח מתוך חיי היומיום של קהלו ולא מעולם דימויים רחוק וזר. השיח בין הנואם לקהלו מתקיים באמצעות מצע תרבותי משותף. היות שכך, הדימויים והלשון המשפטיים בנבואה משקפים את חיי המעשה בממלכות ישראל ויהודה.
אולם בפנינו עומדים טקסטים ולא הקלטות חיות של הנאומים. הטקסטים עברו תהליכי מסירה ועריכה ומוסכם על כל החוקרים שאינם נמצאים בפנינו כיום, כהווייתם, לפני כאלפיים ושבע מאות שנה. קיימת מחלוקת במחקר באשר לשאלת היכולת לקבוע אילו טקסטים משקפים את הנאומים הנבואיים בני הזמן ואילו טקסטים הם פרי עריכה מאוחרת ואינם אותנטיים. במחקר המקראי הקלאסי מקובל שבניתוח פילולוגי מושכל ניתן להפריד בין החלקים האותנטיים בטקסט ובין אלה שהוספו מאוחר יותר.  בניגוד לכך, חוקרים חדשים בעלי גישה ספרותית-סינכרונית סבורים שטקסט שעבר עריכה הוא למעשה יצירה ספרותית חדשה, ומקורותיו כבר לא ניתנים לשחזור. אולם גם בקרב חלק מן החוקרים החדשים יש שמסכימים שכאשר הממצאים הלשוניים, הסגנוניים והרעיוניים הם ברורים ומצביעים על אותנטיות של יחידה מסוימת ניתן להניח שהיא שייכת לרובדי היצירה הראשוניים. על כל פנים, הנחת היסוד במחקר זה היא שבאמצעות מחקר פילולוגי ניתן לחשוף את החלקים האותנטיים בטקסט ולהפרידם מן החלקים שהתווספו מאוחר יותר.
בשלב הראשון במחקר, נבחרו מספר נבואות הבנויות על דגם של הליך משפטי ומשופעות בטרמינולוגיה משפטית. יש יחידות רבות שעונות על הקריטריונים האלה, אולם רק כאלה שתורמות באופן המשמעותי ביותר להבנת המצב המשפטי נחקרו ונותחו. שאר היחידות נידונו במהלך העבודה במסגרת דיונים שונים והובאו כתנא מסייע לממצאים שעלו מן היחידות שנבחרו. טרם החקירה המשפטית נעשתה חקירה פילולוגית שתפקידה לקבוע את גבולות היחידה, הרכבהּ (חלוקתה הפנימית) וזמנה. בשלב השני, לאחר שנקבעו היחידות המתאימות, נעשה ניתוח של הטרמינולוגיה המשפטית ביחידה. הטרמינולוגיה המשפטית נקבעה על פי תפקודו של המונח המשפטי (מילה או צירוף מילים) בהקשרו ביחידה הקרובה ועל פי המשמעות של המונח כפי שהיא משתקפת במקורות נבואיים קלאסיים אחרים בני הזמן, במקורות המקראיים ובמקורות מן המזרח הקדום, באם היו כאלה בנמצא. לאחר חקירת כל המונחים המשפטיים הועמד המבנה השלם של ההליך המשפטי שמורכב מהם.
מניתוח היחידות עולה שבכולן משתקף הליך משפטי בעל סדר ומבנה יחסית דומים. יש התגוונות של ההליך מיחידה ליחידה אולם השלד הבסיסי משותף לכולן. השלבים העיקריים במשפט הם הצהרת העבירה (notitia criminis); ציון בעלי הדין; ראיות משפטיות והיחס של בעלי הדין אליהם (הודאה, הכחשה וכו'); פסק דין – הכולל הכרעת דין וגזר דין – ועוד תתי שלבים אחרים שבאים לידי ביטוי בייחוד בלב ההליך המשפטי, כגון: מסירת עדות, האשמה וכדומה. לכל שלב יש מאפיינים טרמינולוגיים שייחודיים לו. יש מונחים שהוראתם היא כללית ובקונטקסט משפטי מתפקדים במשמעות משפטית ייחודית, למשל, רא"ה, יד"ע כח"ד. כמו כן יש צירופים כבולים שהוראתם משפטית קונקרטית, למשל, ענ"ה + ב.
על מנת להשלים את התמונה המשפטית, חקרתי בחלק השני של העבודה את המינוח המשפטי שמצוי בכלל הטקסטים הנבואיים, ולא רק בתוך יחידה שמשתקף בה הליך משפטי. הובאו לדיון מושגים שלא נידונו בחלק הראשון, אשר מסייעים להבין את המעטפת המשפטית הכללית. כמו כן, גם המינוח שנידון בחלק הראשון הובא לדיון מחודש בתוך מכלול חדש של מקורות. הדיון בחלק זה הוא רוחבי ולא מתמקד בהיקרות של המונח במקומו אלא ביחסו לביטויים המקבילים ביחידות האחרות ובכלל המקורות. בין יתר הדברים נידונו המרכיבים המשפטיים הבאים: האינסטנציות המשפטיות וכינוייהן, מועד עריכת המשפט ומקום עריכת המשפט.
הריאליה המשפטית שעולה מן המחקר אינה של מערכת משפטית מורכבת ומסועפת בדומה למשפט הרומי וקל וחומר לא למשפט המודרני בימינו. היא מלמדת על מערכת בעלת שלד משפטי וטרמינולוגי קבוע. בניגוד לדעות הרווחות במחקר התקיים בישראל וביהודה משפט קבוע גם אם לא משוכלל ומסועף.
העובדה כי בישראל הקדום יש מנגנון משפטי ברמה הזאת מעיד על רמת ההתפתחות של החברה. בעשור האחרון פורסמו ממצאים אפיגרפיים רבים מישראל ויהודה. הם מלמדים שמספר יודעי קרוא וכתוב בישראל וביהודה היו רבים משנהוג היה לחשוב. לצד אלה התגלו לאחרונה גם ממצאים ארכיאולוגיים רבים אשר מלמדים על התרבות החומרית בראשית המלוכה. כלל הממצאים מלמדים שיש להניח שהתרבות העברית בשלוש מאות השנים הראשונות של המלוכה בישראל הייתה מפותחת יותר משסברו חלק מן החוקרים.