פיליפ קינו
 | |
| לידה |
3 ביוני 1635 פריז, ממלכת צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
26 בנובמבר 1688 (בגיל 53) פריז, ממלכת צרפת |
| שם לידה |
Philippe Quinault |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
Saint-Louis en l'Île |
| שפות היצירה |
צרפתית |
  | |
פיליפ קינו (בצרפתית: Philippe Quinault; 3 ביוני 1635 – 26 בנובמבר 1688) היה מחזאי ולבריתן צרפתי.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]קינו נולד בפריז והתחנך באור הליברליות של פרנסואה טריסטאן ל'ארמיט (François Tristan l'Hermite), מחבר "מריאן". מחזהו הראשון של קינו הופק באוטל דה בורגון ב-1653, כשהיה בן 18. היצירה התקבלה יפה, וקינו המשיך באותו כיוון, אך במקביל למד גם משפטים ובשנת 1660, כאשר נישא לאלמנה אמידה, קנה לו מעון בקור דה קומטה. אז ניסה את כוחו בטרגדיות ("אגריפה" ואחרות), ביתר הצלחה.
קינו קיבל אחת מקצבאות הספרות, שנקבעו זמן קצר קודם לכן, ונבחר לאקדמיה הצרפתית ב-1670. עד אז כתב כשש-עשרה או שבע-עשרה קומדיות, טרגדיות וטרגי-קומדיות. ערכן של הטרגדיות שבהן היה על פי רוב קטן מאוד ושל הטרגי-קומדיות לא עלה עליו בהרבה. אבל הקומדיות שלו - "היריבים" (Les Rivales) משנת 1653, "המאהב הלא-זהיר" (L'Amant indiscret) משנת 1654, הדומה במידת מה ל-Étourdi של מולייר, Le Fantôme amoureux משנת 1659 ו-La Mère coquette משנת 1665, שהיא אולי הטובה בכולן - עולות עליהן בהרבה. אבל ב-1671 תרם לקובץ היחיד במינו של "פסיכה", שגם לפייר קורניי ולמולייר הייתה יד בחיבורו, וז'אן-בטיסט לולי חיבר לו מוזיקה. כאן גילה חוש ראוי לציון לדרמה לירית, ומאז ועד סמוך למותו הגביל עצמו לחיבור לבריות ליצירות לולי. עיסוק זה, לא זו בלבד שהיה רווחי מאוד (נאמר עליו, שקיבל 4000 מטבעות כסף תמורת כל לברית, הרבה מעבר לתשלום המקובל תמורת מחזה, ולו גם טרגדיה), אלא שגם ביצר את המוניטין שלו כמומחה ובקי בסגנון חדש - כך שאפילו בואלו, שקודם לכן שם לצחוק את כתיבתו הדרמטית, שינה את טבעו והיה לחסיד, לאו דווקא של האופרה, שאותה לא אהב, אלא של כתיבתו האמנותית ועתירת ההמצאות של קינו בסוגה זו.
הלבריות שלו הן בין המעטות, שאפשר לקרוא ללא המוזיקה, אך התאמתן לה מלאה ועשויה בהקפדנות. נכון שאין בהן פסוקי שירה נעלים או דרמה מושלמת, אך הן נקיות מן החרזנות הטפלה, שבעטיה היה המונח לברית למשל ולשנינה, ויש בהן די עוצמה דרמטית לסחוף עמן את הקורא, ויותר מכך, את הצופה. לא תהיה זו הפרזה לאמור שקינו, שהגיע בדיוק כשהאופרה נכנסה לאופנה מחוץ לאיטליה, מילא תפקיד חשוב בביסוסה כסוגה אירופאית בת-קיימא. יצירתו הראשונה אחרי "פסיכה" (1671) הייתה מעין מחזה קלאסי, Les Fêtes de l'Amour et de Bacchus (1672). אחריו נכתבו "קדמוס והרמיונה" (1674), "אלקסטה" (1674), "תיזאוס" (1675), "אטיס" (1676), אחת הטובות ביצירותיו, ו"איזיס" (1677).
כל אלה עסקו בנושאים קלאסיים, וכך גם "פרוזרפינה" (1680), שעלתה על כל אחת מקודמותיה. "ניצחון האהבה" (1681) הוא רק בלט, אבל ב"פרסיאוס" (1682) (1682) וב"פייתון" (1683) חזר קינו לאופרה הקלאסית. בשלב זה התנער לבסוף מסגנון זה ועבר לנושאים רומנטיים, שבהם הצליח עוד יותר. Amadis de Gaule (1684), "רולאן" (1685) ו"ארמיד" (1686) הן יצירות המופת שלו, והאחרונה בהן היא המפורסמת והטובה מכולן. עצם המלאכותיות של הליריקה הצרפתית בשלהי המאה ה-17, ודמיונה לחרוזים אלכסנדרוניים חתוכים לאורכם, סייעו לקינו בארגון דיאלוגים ליריים. לולי מת ב-1687 וקינו, שעיסוקו ניטל ממנו, נעשה אדוק בדתו והחל לכתוב פואמה בשם "הקץ לכפירה". הוא מת ב-26 בנובמבר 1688.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיליפ קינו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פיליפ קינו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פיליפ קינו, באתר Discogs (באנגלית)
