ספרות נשים

סוזן גלספל (1948-1876), עיתונאית צעירה מטעם דה מויין דיילי ניוז (Des Moines Daily News), נשלחה לסקר את סיפור הרצח של ג'ון הוסק. החשד נפל על אשתו, מרגרט, והיא אכן הורשעה במשפט שנערך, על פי החוק הנהוג אז, בפני חבר מושבעים גברים. מאוחר יותר הוגש ערעור והיא זוכתה. ב-1916 כתבה גלספל לראשונה מחזה בן מערכה אחת בשם "זוטות" (Trifles""), שהתבסס על מקרה רצח זה והועלה על במת תיאטרון-השחקנים שהקימה גלספל עם בעלה וחברים. שנה לאחר מכן פרסמה את הסיפור "חבר מושבעות כמותה" ("A jury of her peers"), שעובד מתוך המחזה.
לכבוד הגיליון הראשון של "מגדר" תורגם מחדש הסיפור "חבר מושבעות כמותה" בידי יוכי שלח, שהוסיפה רשימה, המתארת את השפעתו על חקר המגדר.

ז'אנר הנונסנס הוויקטוריאני זוהה מאז ומעולם עם ספרות ילדים: כידוע, שטויות הן עניין לילדים ולא למבוגרים. בתוך ז'אנר זה שירי הנונסנס של אדוארד ליר (1812­1888) נחשבים נכסי צאן ברזל של ספרות הילדים. אלא שבהדרגה וכמעט מבלי משים הפך ליר מושא להערצתם של מבוגרים דווקא. המאמר מבקש לטעון כי לאחר בחינה מדוקדקת של התקבלות ליר ויצירותיו עולה כי ליר ושיריו חדרו אל לב הקנון של הספרות האנגלית למבוגרים משום שהקוראים תפסו אותם כמבטאים תפיסה מיתית של ילדות, תפיסה שאינה קשורה בהכרח לילדים ממש. לעומת זאת, שיריה של משוררת הנונסנס האמריקנית בת זמנו של ליר, לורה ריצ'רדס (1850­1943), אשר הושפעה מכתיבתו של ליר והייתה מחלוצות הז'אנר בארצות הברית, נתפסים עד היום כשירי ילדים ומקומם נפקד מרובם המכריע של הדיונים האקדמיים בז'אנר הנונסנס הוויקטוריאני. יתר על כן, שיריה של ריצ'רדס מזוהים פחות עם ז'אנר זה ויותר עם המשמעות המקורית של המילה נונסנס כמציינת שירי שטות משעשעים וחסרי משמעות. זאת, אף כי משיריה עולה תפיסת עולם מורכבת לא פחות מזו המתגלה בשירי ליר, תפיסה שהושפעה מהיות ריצ'רדס אישה כותבת ואם בארצות הברית של המאה ה-19. המאמר הנוכחי משווה בין שני משוררי הנונסנס, אדוארד ליר האנגלי ולורה ריצ'רדס האמריקנית, כדי להראות כיצד השפיעה ההבחנה בין המשמעות המקורית של המילה נונסנס ובין המשמעות הספרותית של מילה זו על הבנתם של שיריהם, על תיוגם ועל התקבלותם.

המאמר עוסק באינטרפלציות ביצירתה של קסטל-בלום, הן בתוך העולם הבדוי והן בביסוס היחסים עם הקוראים והקוראות. באמצעות דיון
בשני רומנים — המינה ליזה והרומאן המצרי — המאמר מראה כי הגיבורות חוקרות את דרכי אגירת הכוח באמצעות קריאה אל עבר האחר והאחרת ובאמצעות פרובלמטיזציה של הזדהות־יתר עם תפקידים חברתיים נוקשים. בכך הן מציבות כמה אפשרויות של יחסי כוח בינן לבין הקוראים.

הסמכת נשים לרבנות היא תופעה חדשה ביהדות. התופעה היא חלוצית בעולם וחדשה אף יותר בישראל. מסיפורי החיים של מספר נשים חלוצות שהוסמכו לרבנות, ניתן לנסות ללמוד על התופעה ולשפוך אור על מקומה של האישה הרבה בחברה הישראלית. בחינת סיפורי החיים בהקשר תרבותי והיסטורי קונקרטי עשויה לסייע בהבנת הבשלתה של התופעה רק במאה העשרים. נוסף על כך, המבט הפרשני בכלים מתחום חקר הפולקלור על תופעת האישה המוסמכת לרבנות, תוך כדי הניסיון לשקף את זהותה על פי מה שהמרואיינות בחרו לספר, מאפשר ניתוח הבוחן את מקום האישה הן במרחב הציבורי היהודי והן בחברה הישראלית.
לצורך המחקר ראיינתי נשים שהוסמכו לרבנות בישראל הן בתנועה הרפורמית והן בתנועה הקונסרבטיבית. התמות העולות מהמגבשים הסיפוריים לוקחות את הקורא לאורך מסלול חיי המרואיינת, מזיכרונות ילדותה כפי שהללו נקשרים בתודעתה, דרך פנייתה ללימודי הסמכה לרבנות וטקס הסמכתה, ועד לאינטראקציה של הרבה עם החברה הישראלית. המוּדעות לשבירת קטגוריות התרבות גבר־אישה על ידי נשים שהוסמכו לרבנות באה לידי ביטוי בהיבטים שונים מחיי הרבה באינטראקציה שלה עם מעגלים חברתיים שונים.
בחינת קורפוס סיפורי החיים מגלה כי עצם הסמכת אישה לרבנות בהקשר של המסורת היהודית, משמש מעין סיפור מעשייה. על כן, במרכז המאמר אבחן את מבנה סיפורֵי החיים של הנשים שהוסמכו לרבנות על פי תבנית סיפורי מעשיות הפלאים של החוקר הרוסי ולדימיר פרופּ. המשותף בסיפוריהן, והמציג דמיון עלילתי עם מבנה מעשיות הפלאים אליבא דפרופ, מאפשר בחינה ופירוק של הבניות תרבות במסורת היהודית, וכמו כן בחינה ופירוק של הבניות מגדר אוניברסליוֹת. מסיפורי החיים מצטיירת תמונה ולפיה הנשים שהוסמכו לרבנות מבקשות לעצב מחדש את מקום האישה ביהדות והן ממשיכות להיאבק בסטריאוטיפים בעלי שורשים עמוקים, הבאים לידי ביטוי בסוגות שונות בפולקלור. סיפורן אינו מובן מאליו, והוא מהווה תופעה נשית המקיימת הן דיאלוג דיאכרוני עם התרבות היהודית לתקופותיה, והן דיאלוג סינכרוני פנים־מגדרי, בין־מגדרי, בין־דתי ובין זרמים שונים ביהדות. כך אנו עדים להתהוותה של מסורת יהודית חדשה המבקשת להתמסד.