במציאות החברתית המעוולת של סוף תקופת ביתשני ניתן הכינוי "בן-חמצן" לכהן מציפורי שהיה נוהג לקמוץ לעצמו מלחם הפנים חלק קטן בגודל גרגירו של חומוס שנקרא בארמית: חמצא או חימצא [1], בלשון המקרא נקשר החומץ עם מעשי-חמס, ועוול: ”מעשה בכהן אחד בציפורין שנטל חלקו וחלק חבירו והוא היה נקרא בן האפון עד היום הוא שדוד אמר, ציטוט:“ (ירושלמי, מסכת יומא – דף לג, עמוד ב) ”אֱֽלֹהַ֗י פַּ֭לְּטֵנִי מִיַּ֣ד רָשָׁ֑ע מִכַּ֖ף מְעַוֵּ֣ל וְחוֹמֵץ“ (תהלים עא, פסוק ד)
