קטגוריה:דניאל ג טו

<< | ספר דניאל • פרק ג' • פסוק ט"ו | >>

נוסח המקרא

כען הן איתיכון עתידין די בעדנא די תשמעון קל קרנא משרוקיתא קיתרס [קתרוס] שבכא פסנתרין וסומפניה וכל זני זמרא תפלון ותסגדון לצלמא די עבדת והן לא תסגדון בה שעתה תתרמון לגוא אתון נורא יקדתא ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי

המהדורה המנוקדת:

כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין דִּי בְעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס [קַתְרוֹס] שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי עַבְדֵת וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן בַּהּ שַׁעֲתָה תִתְרְמוֹן לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמַן הוּא אֱלָהּ דֵּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי.

המהדורה המוטעמת:

כְּעַ֞ן הֵ֧ן אִֽיתֵיכ֣וֹן עֲתִידִ֗ין דִּ֣י בְעִדָּנָ֡א דִּֽי־תִשְׁמְע֡וּן קָ֣ל קַרְנָ֣א מַשְׁרוֹקִיתָ֣א קיתרס קַתְר֣וֹס שַׂבְּכָ֡א פְּסַנְתֵּרִין֩ וְסוּמְפֹּ֨נְיָ֜ה וְכֹ֣ל ׀ זְנֵ֣י זְמָרָ֗א תִּפְּל֣וּן וְתִסְגְּדוּן֮ לְצַלְמָ֣א דִֽי־עַבְדֵת֒ וְהֵן֙ לָ֣א תִסְגְּד֔וּן בַּהּ־שַׁעֲתָ֣א תִתְרְמ֔וֹן לְגֽוֹא־אַתּ֥וּן נוּרָ֖א יָקִֽדְתָּ֑א וּמַן־ה֣וּא אֱלָ֔הּ דִּ֥י יְשֵֽׁיזְבִנְכ֖וֹן מִן־יְדָֽי׃

המהדורה הדקדוקית:

כְּעַ֞ן הֵ֧ן אִֽיתֵי/כ֣וֹן עֲתִידִ֗ין דִּ֣י בְ/עִדָּנָ֡/א דִּֽי־תִשְׁמְע֡וּן קָ֣ל קַרְנָ֣/א מַשְׁרוֹקִיתָ֣/א קיתרס [קַתְר֣וֹס] שַׂבְּכָ֡א פְּסַנְתֵּרִין֩ וְ/סוּמְפֹּ֨נְיָ֜ה וְ/כֹ֣ל׀ זְנֵ֣י זְמָרָ֗/א תִּפְּל֣וּן וְ/תִסְגְּדוּן֮ לְ/צַלְמָ֣/א דִֽי־עַבְדֵת֒ וְ/הֵן֙ לָ֣א תִסְגְּד֔וּן בַּ/הּ־שַׁעֲתָ֣/ה תִתְרְמ֔וֹן לְ/גֽוֹא־אַתּ֥וּן נוּרָ֖/א יָקִֽדְתָּ֑/א וּ/מַן־ה֣וּא אֱלָ֔הּ דֵּ֥י יְשֵֽׁיזְבִנְ/כ֖וֹן מִן־יְדָֽ/י׃

תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים

המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.

פרשנות

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

עריכה

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כען הן איתיכון עתידין די בעדנא די תשמעון קל קרנא משרוקיתא קיתרס [קתרוס] שבכא פסנתרין וסומפניה וכל זני זמרא תפלון ותסגדון לצלמא די עבדת והן לא תסגדון בה שעתה תתרמון לגוא אתון נורא יקדתא ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין דִּי בְעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס [קַתְרוֹס] שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי עַבְדֵת וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן בַּהּ שַׁעֲתָה תִתְרְמוֹן לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמַן הוּא אֱלָהּ דֵּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כְּעַ֞ן הֵ֧ן אִֽיתֵיכ֣וֹן עֲתִידִ֗ין דִּ֣י בְעִדָּנָ֡א דִּֽי־תִשְׁמְע֡וּן קָ֣ל קַרְנָ֣א מַשְׁרוֹקִיתָ֣א קיתרס קַתְר֣וֹס שַׂבְּכָ֡א פְּסַנְתֵּרִין֩ וְסוּמְפֹּ֨נְיָ֜ה וְכֹ֣ל ׀ זְנֵ֣י זְמָרָ֗א תִּפְּל֣וּן וְתִסְגְּדוּן֮ לְצַלְמָ֣א דִֽי־עַבְדֵת֒ וְהֵן֙ לָ֣א תִסְגְּד֔וּן בַּהּ־שַׁעֲתָ֣א תִתְרְמ֔וֹן לְגֽוֹא־אַתּ֥וּן נוּרָ֖א יָקִֽדְתָּ֑א וּמַן־ה֣וּא אֱלָ֔הּ דִּ֥י יְשֵֽׁיזְבִנְכ֖וֹן מִן־יְדָֽי׃

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"כען הן איתיכון עתידין" - עתה הנכם עתידים על כרחכם לקבל זו עליכם

"והן לא תסגדון" - ואם לא תשתחוו תהיו מושלכים

"לגו" - לתוך

"ומן הוא אלה" - ומי הוא שום אלוה שיציל אתכם מידי

מצודות

עריכה

• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •

מצודת דוד

"כען" - עתה אם ישכם מוכנים אשר בעת אשר תשמעון קול קרן וגו' וכל שאר מיני זמר אז תפלון ותשתחוו להצורה אשר עשיתי וכאומר אם עתה תשתחוו לא אעשה לכם מאומה רע על אשר לא השתחויתם בראשונה

"והן" - ואם לא תשתחוו אזי מיד בעת הזאת תושלכו אל תוך תנור אש הבוערת ומי הוא האלוה אשר יציל אתכם מידי

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

(טו) "כען, עתה הנכם עתידים אשר בעת שתשמעו קל קרנא וכל כלי זמר תפלו ותשתחוו לצלם אשר עשיתי, ואם לא תשתחוו, בזו השעה תושלכו אל כבשן האש" אמנם על העתיד אני מצוה אתכם להשתחוות, בעת תשמעו ניגון הכלי זמר ולא תשגיחו על הדת, כי מעתה אם תעברו על מצותי תענשו, אולם בדבריו שינה ואמר ותסגדון לצלמא די עבדית, ובכל הספור בא על הצלם לשון הקמה די הקים נבוכדנצר, לבד פה תפס לשון עשיה, כי הצלם הזה מצד מה שנעשה לא היה בו ענין ע"א, כי היה רק אנדרטא של מלך ורומז על מלכות נבוכדנצר שראה בחלומו שהוא צלם הזהב ומצד זה היו יכולים להשתחוות לכבוד המלך לא לשם ע"א ואלהות, רק מצד מה שהקים אותו היה בו ענין ע"א, שעשה א"ע אלוה, או שכיון על השר שלו, שלכן הקפיד שכולם ישתחוו לפני אלהותו, ומצד זה ידע שימסרו נפשם ולא ישתחוו, לכן אמר להם שאינו מבקש מהם שישתחוו מזה הצד שהקים אותו, דהיינו לשם אלהות, רק שישתחוו מזה הצד שעשה אותו, שנעשה לכבודו לבד והיה אנדרטא של מלך, ומצד זה מותר להם להשתחוות, וע"ז פוקד שישתחוו עתה בעת ישמעו ניגון הכלי זמר לכבוד המלך, ואם לא ישמעו גם לזה, יושלכו לכבשן האש, כי בזה אין מחויבים למסור א"ע למיתה, והוסיף לאמר בל יבטחו כי ינצלו מידו, כי מי הוא האלהים שיציל אתכם מידי:

פרשנות מודרנית:

ביאור ויקי

עריכה

תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - עַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֲתִידִים, שֶׁבָּעֵת שֶׁתִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַקֶּרֶן, הֶחָלִיל, הַנֵּבֶל הַכִּנּוֹר, הַמִּנִּים וְהָעוּגָב וְכָל מִינֵי הַזֶּמֶר, תִּפְּלוּ וְתִסְגְּדוּ לַצֶּלֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי; וְאִם לֹא תִּסְגְּדוּ, בָּהּ בַּשָּׁעָה תָּשְׁלְכוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת, וּמִי הוּא אֱלוֹהַּ אֲשֶׁר יַצִּילְכֶם מִיָּדָי.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ג טו.

וּמִי הוּא אֱלוֹהַּ אֲשֶׁר יַצִּילְכֶם מִיָּדָי

עַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֲתִידִים

מעכשו והלאה, בעתיד - המלך אומר לחבריו של דניאל.
המלך מוכן לשכוח מה קרה בעבר. הוא לא מתכוון להביא עדים, שיעידו בשבועה, מתי ואיך הנאשמים לא סגדו לפסל.
ניתן לפול בצורות שונות, ואפילו לא מכובדות, וניתן לסגוד בלב או בתנועות קלות.
המלך החליט לא להעניש את משרתיו שראו שחבריו של דניאל לא סוגדים ולא עשו להם דבר - על זה מגיע להם עונש.

המלך אומר להם - תשכחו ממה שהיה. הנה נתחיל מחדש, מעכשו והלאה, בעתיד - האם תעשו כדברי?

תִּפְּלוּ וְתִסְגְּדוּ לַצֶּלֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי

המלך מגביל את החובה לסגוד לצלם האחד והיחיד שהוא עשה. לא מדובר באלפי פסלונים שלו שנמכרים בחנויות לקישוט (אם הוא עשה זאת).
לפול ולסגוד כנראה היה מובן מוגדר בתרבות בבל, כך שיוכלים לדעת אם האדם על הרצפה למטרות אחרות, והאם הוא באמת סוגד לפסל בלב שלם או סתם עושה הצגה.

וְאִם לֹא תִּסְגְּדוּ, בָּהּ בַּשָּׁעָה תָּשְׁלְכוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת

המלך חוזר על דברי הכרוז, מילה במילה, ומשיב את המילים "בָּהּ בַּשָּׁעָה", שהכשדים שהלשינו על חבריו של דניאל, השמיטו.
בצורה זאת לכולם ברור שהם שמעו את הפקודה, הפקודה באה מהמלך ישירות, כולם יודעים שכולם יודעים ואין אפשרות להתחמק או להמציא תרוצים.

כך היה אצל המן שפקד על נכבדי המלך להשתחוות לו. המן טען שהוא קיבל את הפקודה מהמלך, אבל אי אפשר היה לוודא, ומרדכי החליט שהפקודה אינה חוקית, וכאילו הוא לא שמע, הוא התעלם מהפקודה. כאשר המן לא עשה לו דבר, מרדכי הבין שהמלך לא אישר זאת (ביאור:אסתר ג ב).

כוחו של המלך ואלוהים

הצורך בעונש כואב וממית, מראה את חולשתו של המלך. הוא רוצה כבוד אלים, ומראה שהוא בסך הכל איש שיכול לפגוע באנשים. הוא לא יכול לגרום לאנשים לבצע את דבריו באהבה, או לגרום לשמים וארץ לנוע, כדי להפיל אותם. הוא לא יכול לעשות דבר מלבד עונשים.

כך גם אלוהים סבל מהבעיה הזאת. במשך מאות שנים, מאז יציאת מצרים עד גלות בבל, אלוהים רצה שבני ישראל יסגדו לו ורק לו, והם התחמקו וסרבו. לאלוהים לא היתה ברירה והוא העניש אותם ביסורים ומוות, דור אחרי דור. סוף סוף נראה שבני ישראל מגיעים לבחינה הסופית שלהם - האם הם יאמינו באלוהיהם ללא איום של עונש, ונגד סכנת מוות מיידי?

וּמִי הוּא אֱלוֹהַּ אֲשֶׁר יַצִּילְכֶם מִיָּדָי

המלך נבוכדנצר קורא תגר על אלוהי ישראל.
הוא מעלה אתגר וטוען נגד אלוהים: 'אתם אומרים שהאלוהים שלי אינם קיימים, ואני כפוף לאלוהי השמים שלכם, הנה תראו לי שהאלוהים שלכם הוא בעל כוח אמיתי, והוא יציל אותכם מידי.'

בעבר, דניאל אמר לנבוכדנצר: "אַתָּה הַמֶּלֶךְ, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם נָתַן לְךָ אֶת הַמְּלוּכָה" (ביאור:דניאל ב לז), והמשיך "וּבְכָל שֶׁדָּרִים בְּנֵי הָאָדָם ... נָתַן בְּיָדְךָ וְהִשְׁלִיטְךָ בְּכֻלָּם" (ביאור:דניאל ב לח). המלך שמח בכוחו, אבל לא חשב שאלוהי ישראל מינה אותו ונמצא מעליו. כאשר הוא בנה את צלם הזהב (במתכונת הצלם עם ראש מזהב בחלומו) והודיע שזה אלוהי הארץ, הוא קורא תגר על אלוהים. מטרת הצלם היתה לכפות על היהודים להתנגד, וכך הוא יראה להם שגם אלוהיהם חסר כוח להציל אותם מידו. המלך רוצה הוכחה ממשית, ולא רק מציאת חלום, שלמעשה הוא יודע שהוא שכח, ודניאל רק המציא לו סיפור.

שאלה דומה שאל פרעה את משה (ואלוהים): "מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה" (שמות ה ב), ואכן הוא קיבל תשובה בעשרת המכות עד שהוא הכיר בגדולת אלוהים ואמר למשה: "וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם ... וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי" (שמות יב לא-לב).

היתה סכנה לכל עם ישראל, שנבוכדנצר ידרוש מכל העם להכנע ולהשתחוות לצלם. רבים יסרבו וימותו על קידוש השם, והשאר יעזבו את דתם או ימשיכו בסתר, כפי שקרה בספרד. כיוון שהסכנה היתה ממשית ביותר, הן אלוהים ידע מה בליבו של נבוכדנצר, לאלוהים לא היתה ברירה אלא להתערב ולהציל את שלושת נכבדי היהודים - "שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ" ולהפסיק את המשחק הזה.