קרב קוסובו
 | ||||||||||||||||||||||
| קרב קוסובו בתמונה מן הכרוניקה המאוירת של איוואן האיום | ||||||||||||||||||||||
| מערכה: מלחמות העות'מאנים בסרביה | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמות העות'מאנים באירופה | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 15 ביוני 1389 – 16 ביוני 1389 (יומיים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | קוסובו פוליה, האתר גאזימסטן, דרומית-מערבית לפרישטינה של ימינו, בין הנחלים לאב וסיטניצה, בחבל קוסובו | |||||||||||||||||||||
| קואורדינטות |
42°38′N 21°07′E / 42.63°N 21.12°E | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | אבידות כבדות מאוד של שני הצדדים, ניצחון טקטי של העות'מאנים על הסרבים, מות מפקדי שני המחנות. בנו של הנסיך לזר, סטפאן לזרוביץ' נאלץ לקבל את חסות הסולטן העות'מאני החדש באיזיט הראשון | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
קרב קוסובו (בסרבית: Косовска битка - Kosovska bitka או Бој на Косову, בטורקית: Kosova Savaşı או Kosova Meydan Muharebesi) הוא קרב שהתנהל ב-15 ביוני 1389 בין קואליציה של אצילים סרבים בפיקודו של הנסיך לזר חרבליאנוביץ' ולצבא הפולש העות'מאני בפיקוד הסולטן מוראט הידאוונדיגאר ובניו, יאקוב ובאיזיט. הצבא הסרבי כלל פרט לצבא של הנסיך לזר גם לוחמים בפיקודו של האציל ווּק ברנקוביץ' ועוד גדוד סרבי מבוסניה שנשלח על ידי המלך טוורטקו הראשון ובפיקוד הוויווד הגדול ולטקו ווקוביץ'. הנסיך לזר היה שליט "סרביה המוראבית" והחזק שבשליטים המקומיים הסרבים באותה עת. ווק ברנקוביץ' ששלט במחוז ברנקוביץ' באזור קוסובו ובשטחים סמוכים, היה בן חסותו של לזר.
שדה הקרב שנקרא בסרבית קוסובו פולייה, כלומר "שדה השַחֲרוּר" נמצא בזמנו ב"סרביה של בני ברנקוביץ'", בימינו במחוז פרישטינה של אזור קוסובו. אתר הקרב נמצא במרחק של כחמישה קילומטרים דרומית-מערבית מן העיר פרישטינה.
קיימים מעט מקורות מהימנים על התנהלות הקרב. חלק רב מלוחמי שני הצבאות איבדו את חייהם בלחימה. מתו גם שני המפקדים העליונים :הנסיך לזר נפל בשבי והוצא להורג, והסולטן מוראט מת, כשלפי הפולקלור הסרבי, נהרג על ידי הגיבור מילוש אוביליץ'. אף על פי שידם של העות'מאנים הייתה על העליונה והצליחו לחסל את הצבא הסרבי, הם סבלו אבדות כה כבדות שנאלצו לסגת מדרכם לכיוון אדירנה. הנסיגה הטורקית נגרמה גם על ידי פחדיהם של יורשי הסולטן מוראט לקראת המאבק הפנימי על השלטון. הסרבים נותרו עם מעט מדי לוחמים היכולים להגן ביעילות על ארצותיהם, בעוד הטורקים החזיקו כוחות צבאיים רבים במזרח. משום כך, בשנים הבאות נפלו הנסיכויות הסרביות בזו אחר זו תחת החסות העות'מאנית.
קרב קוסובו הפך לאירוע מכונן בהיסטוריה העממית והרשמית ובתודעה הלאומית הסרבית. גיבוריו הסרבים העיקריים - הנסיך לזר ומילוש אוביליץ' החצי-אגדי הוכרו מאוחר יותר כקדושים של הכנסייה האורתודוקסית הסרבית.
במשך שנים צוין ה-15 ביוני, על פי הלוח היוליאני, כיום אבל לאומי של הסרבים[1][2].
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי מות הצאר סטפאן אורוש הרביעי דושאן "החזק" (1355-1311) עלה לכס המלכות בסרביה בנו סטפאן אורוש החמישי "החלש" (1371-1355) שזמנו הוחלש השלטון המרכזי וקמו בסרביה מספר רב של נסיכויות כמעט עצמאיות. תקופה זו ידועה כ"תקופה השפל של האימפריה הסרבית". אורוש החמישי לא היה מסוגל לשמור על הממלכה הגדולה שנוצרה על ידי אביו, לא הצליח להדוף את האיומים מבחוץ ואת מגמות הפילוג של האצולה מבפנים. הוא מת ללא ילדים ב-4 בדצמבר 1371, אחרי קרב מריצה עם הטורקים משנת 1370 שבו נהרגו רבים מאצילי סרביה. לזר חרבליאנוביץ', ששלט בסרביה המורבית, בצפון האימפריה הסרבית לשעבר, היה ער לאיום מצד הטורקים העות'מאנים ולכן החל בהכנות דיפלומטיות וצבאיות נגדם. אחרי שהצליח לזר לנצח ניצחון זמני את הטורקים בקרב פלוצ'ניק (1386) ובקרב בילצ'ה (1388), הזיז הסולטאן מוראט הראשון באביב 1388 את כוחותיו בשטחי בולגריה מפיליפופול לאיחטימן. משם עבר צבאו דרך ולבוז'ד וקראטובו (כיום בשטח רפובליקת מקדוניה). על אף שזו הייתה דרך ארוכה יותר מן הדרך החלופית דרך סופיה ועמק נישבה, הוביל המסלול שנבחר אל קוסובו שהיה אחד הצמתים החשובים ביותר בבלקן. מקוסובו יכול היה צבאו של מוראט לתקוף שתי נסיכויות סרביות חשובות - זו של לזר וזו של ווק ברנקוביץ' גם יחד. אחרי שהות מסוימת בקראטובו, יצא מוראט עם לוחמיו דרך קומנובו, פרשבו וגילן אל פרישטינה, לשם הגיע ב-14 ביוני 1389.
מהמעט שידוע על הכנותיו של לזר, הוא כינס את כוחותיו על יד ניש, על הגדה הימנית של מורבה הדרומית. ככל הידוע, נשאר צבאו שם עד שהגיע לידיעתו כי מוראט עבר לוולבוז'ד. אז עבר לזר דרך פרוקופליה לקוסובו. זה נראה ללזר המקום המתאים ביותר לעימות מכיוון שנתן לו אפשרות לשלוט על כל הדרכים הפנויות בפני מוראט. דיווחים היסטוריים מהימנים על הקרב הם מעטים: עם זאת, השוואה בקורתית עם קרבות מאותה תקופה ממש, כמו קרב אנקרה או קרב ניקופול מאפשרת שחזור סביר.
השלב המקדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרכב הצבאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]צבאו של מוראט מנה בין 27,000 ל-40,000 לוחמים. בתוכם לא יותר מ 2,000 יניצ'רים, כמו כן 2,500 פרשים ממשמר הסולטאן, 6,000 ספאחיים, 2,000 אזאפים ואקינג'ים ו-8,000 חיילים של בני חסותו. מרקו ודראגאש, למרות היותם בני חסות של העות'מאנים, לא השתתפו בקרב זה. הצבא העות'מאני נתמך גם על ידי כוחות טורקמנים מן הבייליק איספנדיאר באנטוליה.
צבאו של לזר מנה 12,000 עד 30,000 לוחמים. לפי אנציקלופדיה יוגוסלבית משנת 1972, היו לו 30,000 לוחמים: 12,000 עד 15,000 היו תחת פיקוד לזר עצמו, 5,000 עד 10,000 בפיקודו של ווק ברנקוביץ', אציל סרבי מקוסובו, שנשא את התואר דספוט, ועוד מספר זהה בפיקודו של ולטקו ווקוביץ', שנשלח על ידי מלך בוסניה, טברטקו הראשון קוטורומניץ'. הצטרפו גם כמה אלפי אבירים הוספיטלרים שנשלחו על ידי האביר הקרואטי איוואן פאליז'נה. פרט לכך קיימים כמה דיווחים אנכרוניסטיים לפיהם "צבאו הנוצרי" של לזר היה גדול יותר ושכלל גם יחידות שנשלחו על ידי עמים אחרים, אך הדבר לא ניתן להוכחה.
התפרסות הכוחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שני הצבאות נפגשו בשדה קוסובו. בראש הצבא העותמ'אני עמד הסולטאן מוראט הראשון עם שני בני:יארוב - משמאלו, ובייזיט מימינו. כאלף קשתים עמדו בקדמת האגפים, מגובים על ידי אזאפים ואקינג'ים; בקדמת החלק המרכזי עמדו יניצ'רים, ומאחוריהם עמד מוראט מוקף בפרשי משמרו; שיירות האספקה מאחור נשמרו על ידי מספר קטן של חיילים. אחד המפקדים העות'מאנים היה פאשה ייגיט ביי.
במרכז הצבא הסרבי עמד הנסיך לזר, מימינו ניצב ווק ומשמאלו - ולטקו. בקדמת הצבא הסרבי עמדו הפרשים הכבדים ומצדם - עמדו פרשים קשתים, כשהרגלים מאחור. על אף ההתפרסות המקבילה, שני מערכי הצבאות לא היו סימטריים כשלצבא הסרבי חזית רחבה מאשר החלק המרכזי של העות'מאנים.
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדיווחים הסרבים והטורקים על הקרב שונים זה מזה, מה שמקשה על שחזור האירועים. הדעה הרווחת היא שהקרב התחיל כשקשתים עות'מאנים ירו על הפרשים הסרבים, שהיו מוכנים למתקפה.
לאחר שנפרסו בצורת טריז הצליחו הפרשים הסרבים לפרוץ אל האגף העות'מאני השמאלי אבל לא צלחו באותה מידה נגד הכוח המרכזי והאגף הימני של האויב. הסרבים נהנו מיתרון אחרי מתקפתם הראשונה, שגרם לנזקים משמעותיים לאגף הטורקי שבפיקודו של יאקוב ג'לבי. אחרי סיום מתקפת האבירים, עבר חיל הפרשים הקל הרגלים העות'מאנים למתקפת נגד וכאן השריונות הכבדים של הסרבים הפכו לחיסרון. במרכז התחילו החיילים הסרבים להדוף אחורה את הכוחות העות'מאנים, פרט לאגף של בייזיט, שעמדו בקושי מול לוחמיו של ולטקו ווקוביץ'. ווקוביץ' גרם לעו'תמאנים אבדות כבדות ביותר. בסופו של דבר העות'מאנים, במתקפה נגדית נסערת בפיקוד בייזיט, הדפו גם את הסרבים לאחור והכריעו את חיל הרגלים הסרבי. עדיין שני האגפים בצדדים הסרבים החזיקו מעמד, והיסחפות לוחמי ווקוביץ' מרכזה פיצתה על האבדות הגדולות של הרגלים הסרבים. לפי עדויות היסטוריות ווק ברנקוביץ' שהבחין כי לא הייתה תקווה לניצחון נמלט משדה הקרב כדי להציל כמה שיותר מכוחותיו. הוא ברח אחרי שלזר נפל בשבי, אך שירי העם האשימו אותו שבגד בלזר והשאיר אותו ליפול באמצע הקרב ואינם מציינים שהוא ברח אחרי לכידתו של לזר והאבדות הכבדות של מרכז הצבא הסרבי. זמן מה אחרי נסיגתו של ברנקוביץ' גם הכוחות הבוסנים והסרבים הנותרים עזבו את שדה הקרב, בראותם שלא היה יותר סיכוי לנצח.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Thomas Emmert The Kosovo Legacy באתר "הארץ הסרבית מונטנגרו" על ההיסטוריה של מונטנגרו
- תומאס אמרט (פרופסור במכללת גוסטבוס אדולפוס, סנט פיטר, מינסוטה) "מורשת קוסובו", לפי 1992 William Dorich Kosovo' Kosovo Charity Fund and Serbian Orthodox Diocese of Alhambra
- מאמרים על קרב קוסובו באתר בחסות הכנסייה האורתודוקסית הסרבית, דיוקסיית ראשקה ופריזרן
- Mark Gottfried The Events surrounding the battle of Kosovo 1389 and its cultural effect on the Serbian people 1972
- Dimitrije Djordjevich The Role of St. Vitus' Day in Modern Serbian
- Charles Simich- Battle of Kosovo and the Serbian Epic Poems Swallow Press/Ohio University Press Athens 1987 - צ'ארלס סימיץ' - קרב קוסובו והפואמות האפיות הסרביות
- על בוגדים וגיבורים מילוש אוביליץ' באתר כותר
- "שירת קוסובו" מבחר הבלדה הסרבית בתרגומו ועריכתו של אריה סתיו
- קרב קוסובו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מכתבי סופרינו, הצפירה, 3 ביולי 1889
- ^ מכתבי סופרינו, הצפירה, 14 ביולי 1889
