ממלכת נאפולי
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| ראש המדינה |
מלך נאפולי  | ||
| עיר בירה | נאפולי | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | ערבית סיציליאנית | ||
| תאריך | 1285 | ||
| פירוק | המלחמה הנאפוליטנית | ||
| תאריך | 1815 | ||
| ישות קודמת | ממלכת סיציליה | ||
| ישות יורשת | ממלכת שתי הסיציליות | ||
  | |||
ממלכת נאפולי הוא כינוי מודרני לישות מדינית שהתקיימה בחציו הדרומי של חצי האי האפניני. בעת קיומה הייתה הממלכה ידועה אף כ"ממלכת סיציליה", שנוסדה לאחר ניתוקו של האי סיציליה מממלכת סיציליה הקדומה, כתוצאה ממרד הערבית הסיציליאנית ב-1282. ברוב שנות קיומה שלטו בממלכה מלך צרפת או מלך ספרד.
ממלכת נאפולי בשליטת בית אנז'ו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות אירועי הערבית הסיציליאנית, ההתקוממות העממית של הסיציליאנים, בשנת 1282 נגד המלך שארל הראשון מבית אנז'ו, עזב שארל את סיציליה והותירו בידי פדרו השלישי, מלך אראגון. עם זאת הותיר שארל בידיו את נכסיו בחצי האי האפניני עצמו, שנודעו מאז בשם "מלכות נאפולי" שכן עיר הבירה של הממלכה שנותרה לאחר אובדן האי סיציליה הייתה נאפולי. שארל ויורשיו מבית אנז'ו שמרו על תביעתם לריבונות באי סיציליה, ונלחמו כנגד מלכי אראגון עד לשנת 1373, כאשר המלכה ג'ובאנה הראשונה ויתרה על התביעה באופן רשמי. בזמן מלכותה כבש לאיוש הראשון, מלך הונגריה לבית אנז'ו, ואויבה החזק של ג'ובאנה, את הממלכה לתקופה של מספר שנים החל מ-1348. הונגריה שבשליטת בית אנז'ו הייתה בתקופה זו ממלכה אדירה שהשתרעה מהים השחור ועד לים האדריאטי. ג'ובאנה שבה לכס המלכות רק ב-1352.
ג'ובאנה חשׂוּכת הצאצאים אימצה את דוכס אנז'ו, לואי הראשון, וזאת על אף טענותיו לכתר של בן דודה, שארל, הנסיך מדוראצו, שייסד בית אצולה מתחרה לבית האצולה העיקרי של אנז'ו. ב-1382 נרצחה ג'ובאנה בידי שארל, שתפס את כיסאה והכריז על עצמו כמלך נאפולי, שארל השלישי מלך נאפולי(אנ'). שני בתי האצולה מאנז'ו התחרו ביניהם על השליטה בממלכה במשך העשורים הבאים. בתו של שארל, ג'ובאנה השנייה, מלכת נאפולי, אימצה את רנה מאנז'ו והכריזה עליו כיורשהּ, לאחר שהעדיפה אותו על פני מתחרים אחרים לכתר.
רנה מאנז'ו איחד זמנית את התביעות של שני בתי האצולה מאנז'ו, אך ב-1442 כבש אלפונסו החמישי, מלך אראגון את הממלכה, ואיחד את סיציליה ונאפולי כמחוזות של אראגון. עם מותו ב-1458 שוב הופרדה הממלכה מהאי סיציליה, וניתנה לבנו הבלתי חוקי, פרדיננדו הראשון, מלך נאפולי.
נאפולי בשליטת אראגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מותו של פרדיננד ב-1494 פלש לאיטליה שארל השמיני, מלך צרפת, בהסתמכו על תביעת בית אנז'ו לכתר נאפולי, תביעה אותה ירש אביו. פלישה זו החלה את המלחמות האיטלקיות. שארל השמיני גירש את אלפונסו השני, מלך נאפולי ב-1495, אך עד מהרה הוכרח לסגת עקב התערבותו של פרננדו השני, מלך אראגון לטובת שאר בשרו, בנו של אלפונסו, פרדיננדו השני, מלך נאפולי. פרדיננד קיבל את מלכות נאפולי, אך מת ב-1496 והניח את הכתר לדודו, פדריקו הרביעי, מלך נאפולי. הצרפתים לא ויתרו על תביעתם, וב-1501 הוסכם בין הצדדים הלוחמים על חלוקת הממלכה בין צרפת ואראגון, בהתעלם מתביעתו של פדריקו לכתר. העסקה לא יצאה לפועל, והמלחמה התחדשה. בסופו של דבר השתלטה אראגון על הממלכה ב-1504.
במהלך העשורים הבאים המשיכה הממלכה להיות מוקד לסכסוכים בין צרפת וספרד, אך המאמצים הצרפתיים לכבוש את הממלכה הלכו ורפו ככל שעבר הזמן, והאחיזה הספרדית בממלכה התהדקה. הצרפתים ויתרו לבסוף על תביעתם לממלכה ב-1559. ב-1557 יצרו הספרדים בדרום טוסקנה מדינה חדשה "Stato dei Presidi" (מדינת המשמר), שהייתה חלק מרצף השלטון הספרדי באיטליה, וסופחה לממלכת נאפולי.
שלטון בית בורבון
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת הירושה הספרדית בתחילת המאה ה-18, שוב התחלפו שליטי הממלכה. על פי תנאי הסכם רסטאט מ-1714 ניתנה נאפולי לקרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. ב-1720 השיג קרל את השליטה גם באי סיציליה, אך השלטון האוסטרי לא נמשך זמן רב. במהלך מלחמת הירושה הפולנית ב-1734 שבו ונכבשו נאפולי וסיציליה בידי ספרד, וקרלוס השלישי, מלך ספרד שכונה אז "הדוכס מפארמה" והיה בנו הצעיר של פליפה החמישי, מלך ספרד, שהיה מלך ספרד הראשון מבית בורבון, הוכתר כמלך נאפולי וסיציליה מ-1735. כאשר עלה קרלוס לכס המלוכה הספרדי ב-1759 הותיר את נאפולי וסיציליה לבנו הצעיר, פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות על אף ששתי הממלכות היו באוניה פרסונלית תחת שלטון מלכי בורבון מ-1735, הן נותרו ישויות נפרדות.
כמונרך לבית בורבון היה פרננדו אויב בנפש למהפכה הצרפתית ולנפוליאון בונפרטה. ב-1798 כבש את רומא, אך גורש ממנה בידי כוחות מהפכנים צרפתים בתוך שנה. מיד לאחר מכן נמלט אף מסיציליה. בינואר 1799 יסדו מהפכנים צרפתים בשטח הממלכה רפובליקה אותה כינו "רפובליקת פרתנופיאה" על שם המושבה היוונית הקדומה שקדמה לעיר נאפולי. אך רפובליקה זו לא החזיקה מעמד זמן רב. מרד איכרים שהומרץ על ידי הכמורה החזיר את פרננדו לנאפולי. ב-1801 ויתר פרננדו על רבות מנחלותיה של נאפולי במרכז איטליה וסגר את נמליו לתנועת אוניות בריטיות ועות'מאניות, על מנת לשמור על כיסאו, ובכך התחזק מעמדה של צרפת באיטליה.
תקופת המלחמות הנפוליאוניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הקמת הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית ב-1805 החליט פרננדו לצאת כנגד הצרפתים. ב-1806 בעקבות ניצחונו המוחץ של נפוליאון על צבאות הקואליציה בקרב אוסטרליץ וניצחון חילותיו של הגנרל הנפוליאוני ז'אן-לואי אבנעזר רנייה על צבאות ממלכת נאפולי בקרב קמפו טנסה, הודח פרננדו מכיסאו, ובמקומו הוכתר כמלך נאפולי ז'וזף בונפרטה, אחיו של נפוליאון. כאשר נשלח ז'וזף לספרד, שנתיים לאחר מכן, החליפה אותו על כס המלכות אחותו הצעירה של נפוליאון, קרולינה בונפרטה שהייתה נשואה למרשל ז'ואקים מירא.
פרננדו נמלט לסיציליה, שם שמר על כיסאו, על אף ניסיונותיו החוזרים ונשנים של מירא לפלוש אל האי. הבריטים הגנו בעוז על סיציליה עד לתום המלחמה, אך לא הצליחו לסכן את השליטה הצרפתית בממלכת נאפולי עצמה.
לאחר תבוסת נפוליאון ב-1814 הגיע מירא להסכמה עם אוסטריה שאיפשרה לו להמשיך ולשלוט בממלכת נאפולי, על אף מחאותיו של פרננדו. אך מששב נפוליאון לשלטון בצרפת, בשלטון מאה הימים ב-1815, שב מירא ותמך בקיסר. בהבינו כי האוסטרים ינסו להדיחו, הכריז מירא את "הצהרת רימיני" בה קרא לאיחוד איטליה, אך זו לא קנתה לו תומכים רבים מחוץ לנאפולי. בעקבות ההצהרה פרצה המלחמה הנאפוליטנית בין מירא והאוסטרים, שהסתיימה בניצחון אוסטרי מובהק בקרב טולנטינו במאי 1815. מירא נמלט, ופרננדו שב לכס מלכות נאפולי. מירא ניסה לשוב ולזכות בכיסאו, אך נתפס והוצא להורג בפני כיתת יורים בפיצו שבקלבריה. ב-1816 אוחדה ממלכת נאפולי רשמית עם האי סיציליה ליצירת ממלכת שתי הסיציליות.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ממלכת נאפולי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
נאפולי (ממלכה), דף שער בספרייה הלאומית
