לטרינה

הדמיית לטרינה

הלטרינה באוסטיה

הלטרינה באוסטיה

הלטרינה באוסטיה

לטרינה באפסוס

הלטרינה הרומית בגן הארכאולוגי ירושלים

הלטרינה של אסירי מחנה בירקנאו

לטרינה (מלטינית 'lavatrina' - בית שימוש) היא מבנה פרטי או ציבורי לעשיית צרכים, שהיה נפוץ מאוד בערים הגדולות ברחבי האימפריה הרומית, כולל ארץ ישראל. ייחודה של הלטרינה הציבורית היה קודם כול בפארה (לטרינות רבות נבנו משיש ועוטרו בפסלים), וכן בכך שלא היו כל מחיצות בין הנוכחים, והם עשו את צורכיהם ביחד.

רקע

בימי קדם רק לעשירים היה חדר שירותים פרטי בביתם. רוב הציבור עשה את צרכיו במקומות מסתור בשדה, או בבורות ספיגה פשוטים, והשתמש באבנים או בעלים לניגוב. חז"ל פסקו לא מעט הלכות הדנות בשאלה: היכן וכיצד יש להתפנות במקום שאין בו שירותים או לטרינה, למשל: "הבדדין והבוצרין... יוצאים חוץ לפתח בית הבד ופונים לאחורי הגדר." הרומאים פיתחו מאוד את תרבות הפנאי והשעשועים ברחבי האימפריה, והשקיעו ממון רב בהקמת מבני ציבור, ובהם בתי מרחץ. המרחץ הרומי הלך והשתכלל, ובחלק מהמקרים נבנה בו חדר מיוחד ששימש לעשיית צרכים - הלטרינה, לנוחותם של המבקרים במרחץ. נראה כי הישיבה המשותפת בלטרינה ללא מחיצות הייתה המשך ישיר לשהייה המשותפת בעירום במרחץ הסמוך. בהמשך נותק מבנה הלטרינה מהמרחץ, והחל להופיע במרכזי הערים הגדולות בפני עצמו, ובכך אפשר עשיית צרכים באופן היגייני ומסודר, במקום בו לא היו מקומות מסתור או שדות בקרבת מקום. השימוש בלטרינות התפשט מאוד, עד כי בשנת 315 פעלו כמעט 150 לטרינות ברומא עצמה, ועוד מאות בערים מרכזיות אחרות במרחב.

הלטרינות ברומא פעלו ללא תשלום עד לימי הקיסר אספסיאנוס שהטיל אגרה על השימוש בהם. סיפור ידוע המובא אצל סווטוניוס הוא שטיטוס, בנו של אספסיאנוס, הביע סלידה מגביית כסף עבור שירות זה. אספסיאנוס הגיש אל אפו של טיטוס מטבע מן התשלום הראשון ושאל אותו אם הריח בלתי נעים. "לא", השיבו טיטוס. "ועדיין, הכסף הזה בא משתן", ענה לו אספסיאנוס (Atqui, inquit, e lotio est). מתגובה זו של אספסיאנוס נגזר הביטוי "לכסף אין ריח" (Pecunia non olet).

מבנה

הלטרינה הרומית הייתה מבנה מפואר, שכלל בדרך כלל חצר עמודים מסוגננת ורצפת שיש או פסיפס. גודל הלטרינה היה שונה ממקום למקום, בהתאם למיקומה ולגודל העיר. המבנה היה מקורה באופן חלקי, כך שהיושבים בו היו מוגנים בתקרה, בעוד שמרכז הפריסטיל היה קָטוּר (ללא גג). נראה שמטרת הקירוי החלקי הייתה לאפשר לריח הרע להתפוגג. במרכז הלטרינה הייתה בדרך כלל בריכת מים או מזרקה קטנה. בצמוד לקירות נמתח ספסל אבן או שיש (לעיתים נדירות - מעץ), ובו חורים מעוגלים או מוארכים בצורת חור מנעול במרחקים קצובים, ששימשו כפתחי אסלה. בחלק מהלטרינות הונחו מושבי עץ על כל פתח לנוחות המשתמשים. פנים הספסל היה חלול, ובתחתיתו עברה תעלת ניקוז, ששטפה את השפכים אל מערכת הביוב העירונית. ישנן לטרינות הכוללות רק שורה של לוחות אבן בולטים מהקיר ברווחים של כ-20 סנטימטרים ביניהם, ונראה כי בין כל שני לוחות הונח מושב עץ עם חור עגול. במקרה בו הלטרינה הייתה חלק מקומפלקס בית המרחץ, המים שזרמו בתעלת הניקוז הגיעו מהמרחץ, לאחר שנעשה בהם שימוש, תוך מיצוי מרבי שלהם.

ייחודה העיצובי של הלטרינה ביחס למבני ציבור רומיים אחרים היה בהיעדר פסלים ואיקונות של השליט, כמובא במדרש:

"אדריינוס שחיק טמיא (שישחקו עצמותיו) שאל את רבי יהושע בן חנניא... ובכל מקום ומקום שהיה מוליכו (אדריאנוס) היה רואה איקונים שלו קבועה... עד שמשכו לבית הכסא. אמר לו: אדוני המלך, רואה אני שבכל המדינה הזו אתה שליט (שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה) ובמקום הזה אינה קבועה. אמר לו... כך הוא כבודו של מלך להיות איקונים שלו קבועה במקום ביזוי במקום משוקץ במקום מטונף?"

— פסיקתא רבתי פרשה כ"א

שימוש

הלטרינות נועדו לשימושם של נשים וגברים כאחד, אולם אין כל ידיעה אם אלה ביקרו בלטרינות נפרדות, וייתכן כי השימוש היה משותף. כן ייתכן שהיו שעות או ימים נפרדים לבני המינים השונים, אך לא ניתן להוכיח זאת. ברייתא ארצישראלית מלמדת על לטרינות מיוחדות לנשים בארץ ישראל, כאזכור אגב אורחא של מצוות מזוזה: "בית הכיסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה, ושהנשים נאותות בהן - פטורין מן המזוזה."

חפצי עזר בלטרינה

שני החפצים הבסיסיים הנלווים לכל השירותים בימינו הם מכל הדחה ונייר טואלט. 'מכל ההדחה' בלטרינה הקדומה היה תעלת מים קבועה ברצפה שניקזה את השפכים החוצה. 'נייר הטואלט' הקדום היה ענף שעליו כרכו עלים רכים או ספוג, והוא שימש לרוב באופן רב-פעמי לאחר רחיצה. למרגלות היושבים בלטרינה עברה תעלת מים צרה, ובה מים נקיים לטבילת הספוגים ולשטיפת הידיים. במקורות היהודיים מוזכרות 'אבנים מקורזלות' או 'אבני בית הכסא' ככלי קינוח בלטרינה או בשדה. כן נעשה שימוש בצרור עלים או בחרסים, כעולה מן ההלכות: "אמר רבי לוי: צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו בשבת... אמר רבי יוחנן: אסור לקנח בשבת בחרס."

באופן טבעי, הייתה הלטרינה מוקד לריחות רעים, ולכן נלוו אליה גם תכשירי בישום ומשחות ששימשו לשטיפת האיברים האינטימיים. אזכור לכך מובא בתלמוד הבבלי: "צלוחית של פלייטון שהייתה מונחת במקום הטנופת" וכן: "אמר רב הונא: בשמים של בית הכיסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמא - אין מברכין עליו."

לטרינות בארץ ישראל

בארץ ישראל נתגלו עד כה 8 לטרינות מן התקופה הרומית והביזנטית: בבית שאן, בירושלים, בקיסריה, בהר גריזים, בבית גוברין, באשקלון בציפורי ובטבריה. לטרינות אלו נתגלו במקומות מרכזיים בעיר, וכמעט תמיד בצמוד לבית המרחץ: בבית גוברין - במרכז העיר; בבית שאן - כחלק מקומפלקס בית המרחץ (הלטרינה הגדולה ביותר שנתגלתה בארץ ישראל, ובה 56 מושבים); בירושלים - שתי לטרינות בקרבת הר הבית; בקיסריה - בחלק הדרום מערבי של בית המרחץ; ובהר גריזים - בצמוד לכנסייה. הלטרינה בציפורי נתגלתה בבית מידות פרטי, אך לאורך שניים מקירותיה נשתמרו שרידי ספסל, שתחתיו נמשכה תעלת מים, דבר המעיד על שימוש ציבורי. ברצפת החדר המכוסה פסיפס לבן נמצאה כתובת ביוונית בת מילה אחת: ΥΓΕΙ (היגיינה, בריאות).באשקלון, לעומת זאת, נתגלה חדר ובו אסלה אחת וכיור שטיפה, האופייני אולי למשתמש פרטי, אך הוא נתגלה דווקא סמוך לבית המרחץ, ונראה ששימש את הציבור.

הממצא הארכאולוגי הדל אינו מעיד בהכרח על פריסת הלטרינות בארץ ישראל, וסביר שהיו לטרינות רבות שלא השתמרו או שטרם נתגלו. הלטרינה של טבריה, למשל, המוזכרת בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות, דף ס"ב, עמוד א') נתגלתה בחפירה ארכאולוגית רק ב-2007. הימצאותן של לטרינות כה רבות במרחבי האימפריה הרומית מלמד על חיוניותן, וכן ממקורות חז"ל עולה כי הם לא החשיבו עיר כראויה למגוריהם, אלא אם כן פעלה בה לטרינה, כמובא בברייתא: "כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה: בית דין... ובית הכנסת ובית המרחץ ובית הכיסא, רופא ואומן ולבלר."

ניתן, אם כן, להסיק כי ברוב מקומות היישוב בארץ ישראל היה בית כיסא בגודל זה או אחר, ולא רק בערים הגדולות. בתלמוד הבבלי במסכת נדרים (דף מ"ט ע"ב) מובאים דברי רבי יהודה על מספר הלטרינות בעירו: "עשרים וארבעה בית הכיסא אית לי מן ביתא עד בי מדרשא (24 בתי כיסא יש לי מהבית ועד בית המדרש), וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד." למרות שהמקור בבלי (וכנראה גם אגדתי בהקשרו הפולמוסי), ייתכן שהוא משקף מציאות של ריבוי בתי כיסא בארץ ישראל. הלטרינות בארץ ישראל שימשו יהודים וגויים כאחד, כפי שמלמדת ההלכה: "לא יתייחד ישראל עם הגוי בבית המרחץ ולא בבית המים." או הסיפור:

"רבי אלעזר הוה יתיב מטייל בבית הכסא. אתא חד רומאי וקדים יתיה ויתיב ליה. אמר: 'לית הדין על מגן'. מיד נפק חד חיוא ומחא יתיה וקטל יתיה." (תרגום: רבי אלעזר ביקש לשבת בבית הכסא. בא רומאי אחד והקדים אותו וישב לו. אמר [רבי אלעזר]: 'לא קרה הדבר לחינם'. מיד יצא נחש אחד, הכיש אותו [את הגוי] והרג אותו)

— תלמוד ירושלמי, מסכת שבת פרק ו' דף ח' ט"ג

יחס חז"ל לשימוש בלטרינה

במקורות חז"ל ישנו אזכור רב ל'בית הכסא', מעט בהקשר הפרטי (כלומר כתא שירותים יחיד), ובעיקר בהקשר הציבורי. שירותים פרטיים בבית נחשבו בארץ ישראל כסמל לעושר וברכה, כמובא בתלמוד הבבלי: "איזה (הוא) עשיר?... כל שיש לו בית הכיסא סמוך לשולחנו." או: "'ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה'... ברוך אתה בעיר - שיהא בית הכיסא סמוך לשולחנך."

מאחר שעשיית הצרכים בלטרינה הייתה במשותף, ניתן היה לצפות להתנגדות חז"ל לשימוש בה, בשל היעדר צניעות, או כהתנגדות לתרבות הבילוי הרומית, אולם מן המקורות עולה כי חז"ל עצמם השתמשו בלטרינה: "מעשה ברבי עקיבא שהלך אחר רבי יהושע (לבית הכסא)... ראה שלא נכנס לבית הכיסא אלא לצדדין, ולא פרע עצמו עד שישב, ולא קינח בימין אלא בשמאל..."

בדומה לנהוג היום, בו נאמרת ברכת אשר יצר לאחר עשיית צרכים, בימי קדם נהגו לברך הן בכניסה ללטרינה והן ביציאה ממנה:

"נכנס לבית הכיסא, מברך שתיים - אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בכניסתו מהו אומר? 'כבוד לכם המכובדים משרתי קודש, דרך ארץ הוא פנו דרך. ברוך האל הכבוד!' כשהוא יוצא מהו אומר? 'ברוך אשר יצר את האדם בחכמה'."

— ירושלמי ברכות פרק ט' דף י"ד טור ב'

גלריית הדמיות

• 
• 
• 
• 

לקריאה נוספת

• אייל ברוך וזהר עמר, "בית הכיסא (Latrina) בארץ ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית", בתוך ירושלים וארץ-ישראל (כתב עת ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה), כרך ב', רמת גן תשס"ה עמ' 27-45
• שמואל קרויס, "בית הכיסא וענייניו" בתוך קדמוניות התלמוד, כרך ראשון חלק שני, ברלין-וינה תרפ"ד, עמ' 405-410

קישורים חיצוניים

• שחזור מצויר של שימוש בלטרינה.