הקטור ברליוז

הקטור ברליוז
**Hector Berlioz**
לידה	11 בדצמבר 1803; לה קוט-סן-אנדרה, צרפת
פטירה	8 במרץ 1869 (בגיל 65); פריז, צרפת
שם לידה	Louis-Hector Berlioz
מקום קבורה	בית הקברות של מונמארטר
מוקד פעילות	צרפת
תקופת הפעילות	מ-1815
מקום לימודים	הקונסרבטואר של פריז
זרם	הרומנטיקה
סוגה	אופרה, מוזיקה קלאסית, סימפוניה, המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית
שפה מועדפת	צרפתית
כלי נגינה	גיטרה, חליל צד, flageolet, סקסופון
צאצאים	Louis Berlioz
פרסים והוקרה	אביר בלגיון הכבוד (10 במאי 1839); קצין בלגיון הכבוד (12 באוגוסט 1864); פרס רומא ;
	www.hberlioz.com
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

מונומנט מאת ליאופולד ברנשטאם באופרה של מונטה קרלו

לואי הקטור ברליוז (בצרפתית: Louis Hector Berlioz; 11 בדצמבר 1803 – 8 במרץ 1869) היה מלחין צרפתי מהתקופה הרומנטית, הידוע בעיקר בזכות הסימפוניה הפנטסטית שהלחין ב-1830, ובזכות הרקוויאם שהלחין ב-1837.

ביוגרפיה

לואי הקטור ברליוז נולד ביישוב לה קוט סנט אנדרה (La Côte Saint André) במחוז איזר בצרפת בדצמבר 1803. אביו שהיה רופא, שלח אותו ללמוד רפואה בפריז כשהיה בן 18, אך הקטור הצעיר לא אהב את לימודי הרפואה ונטש אותם למרות התנגדות אביו. שנה לאחר מכן עבר ללמוד קומפוזיציה ואופרה בקונסרבטואר של פריז. בין מוריו שם היה ז'אן פרנסואה לסואר.

חייו ויצירתו

בניגוד לרוב המלחינים, ברליוז לא היה פסנתרן מבצע. מוזיקאים בני זמנו התקשו להאמין, שמוזיקאי שמנגן בגיטרה יכול להלחין מוזיקה תזמורתית ראויה לשמה, אך מכשלה זו לא מנעה ממנו לכתוב את הסימפוניה הפנטסטית, שחיבר בהשראתה של השחקנית השייקספירית הרייט סמיתסון, שבה התאהב בגיל 23. משסירבה לחיזוריו, שקע בדיכאון. כתיבת היצירה, שאותה כינה "אפיזודות בחייו של אמן", עזרה לו להתגבר על אהבתו חסרת הסיכוי. ב-1830 בוצעה הסימפוניה הפנטסטית לראשונה, והיא נחשבת ליצירתו החשובה ביותר. חמשת פרקיה קשורים זה לזה בנושא-מוטו, ה"אידיאה פיקס", כמו באופרות הצרפתיות הראשונות, כאלה של כרוביני.^[1] לאחר פרסום היצירה נסע ברליוז לרומא. כשחזר כעבור שנתיים פגש את הרייט סמיתסון באולם הקונצרטים בזמן ביצוע הסימפוניה הפנטסטית, ולאחר תקופה קצרה התחתנו. למרבה האירוניה - נישואים אלו לא החזיקו זמן רב ולאחר שנים מספר נפרד הזוג. ברליוז התחתן שנית לאחר מספר שנים, עם אישה בשם מרי רסיו (שם הבמה של מרי מרטן).

את הסימפוניה הבאה שלו, "הרולד באיטליה", כתב ברליוז בשנת 1834 כקונצ'רטו לויולה לפי הזמנתו של ניקולו פגניני. לאחר השלמתה, החליט פגניני שאיננה מלהיבה דיה לביצוע ולא ניגן אותה. ההשראה לכתיבת הסימפוניה באה מן הפואמה של לורד ביירון, "צ'יילד הרולד". כקונצ'רטו, "הרולד באיטליה" אינו נחשב להצלחה, משום שהוויולה, המייצגת את הרולד במצבים שונים ומנוגדים, איננה מעורבת ממש בנעשה, כך שהמוזיקה של הגיבור הראשי איננה שולטת בפעילות התזמורתית. עם זאת, זו סימפוניה ספרותית בנויה היטב, בסגנון שלאחר בטהובן, יצירה ססגונית, עשירה בנושאים ומרשימה בביצועה.^[2]

בשנת 1837 כתב ברליוז את הרקוויאם שלו, לזכר חללי מלחמות צרפת. זו אולי הרהוטה ביצירותיו מבחינת המלודיה, ההרמוניה והמרקם. רישומה של היצירה על המאזינים היה גדול, בעיקר הודות לארבע קבוצות כלי נשיפה ממתכת המנגנות מכל צדי האולם בעת ובעונה אחת. היה בכך משום השבתה לחיים של המוזיקה שכתב ג'ובאני גבריאלי בבזיליקת סן מרקו הוונציאנית, בעולם ההרמוני של המאה ה-19.^[3]

הסימפוניה הבאה של ברליוז, "הלוויה וניצחון", נכתבה בשנת 1840 לזכר חללי המהפכה של 1830, שהחזירה את הבורבונים לשלטון. ביצירה זו נתן ברליוז ביטוי לגבורה הנפוליאונית ולרגש אישי.

האופרות של ברליוז הושפעו מן האמנות, בעיקר מציוריו האקזוטיים והעשירים של דלקרואה ומן הספרות, בעיקר זו של ורגיליוס, גתה ושייקספיר. "בנוונוטו צ'ליני" נוצרה בהשפעת זיכרונותיו של הפסל האיטלקי, והאופרה האחרונה שלו "ביאטריס ובנדיקט" משנת 1862 נוצרה על פי הקומדיה של שייקספיר "מהומה רבה על לא דבר".^[4]

ב-8 במרץ 1869 נפטר ברליוז, ונקבר לצד שתי נשותיו, הרייט סמיתסון ומרי רסיו.

סגנון ומורשת מוזיקלית

סגנונו של ברליוז אופייני לתקופה הרומנטית (המאה ה-19) - הבעה והחצנה של רגשות, חשיבות גדולה מאוד לאפקטים תזמוריים ולחומר המוזיקלי, והזנחה מסוימת של צורות ארגון החומר שהיו מקובלות בתקופה הקלאסית.

תרומתו הגדולה ביותר של ברליוז לעולם המוזיקה הוא מחקרו בתחום התזמור. ברליוז היה הראשון שכתב ספר מפורט על צורות תזמור במוזיקה. יצירותיו ידועות בתזמורים גרנדיוזיים (לעיתים עד כדי הגזמה). נטייתו הברורה הייתה ליצור צליל תזמורתי מאסיבי, אך בחלק מיצירותיו (למשל בפתיחת הפרק הראשון של הסימפוניה הפנטסטית) הוא מוכיח שהוא מסוגל לתזמר גם באופן מינימליסטי ואינטימי יותר.

חידוש חשוב נוסף שהביא עמו ברליוז הוא ה"אידיאה פיקס" - מוטיב מוזיקלי בעל משמעות סמלית ביצירה, החוזר בכל פעם ב"לבוש" אחר. ה"אידיאה פיקס" הופיע לראשונה בסימפוניה הפנטסטית וסימל את אהובתו של גיבור העלילה, השבה ונגלית אליו בהזיותיו.

ברליוז זכה לפופולריות ולהערכה רבה בתקופתו ופטר קורנליוס אף הכריז עליו כאחד משלושת ה-B, כיום לא נהוג לראות אותו כאחד משלישייה זו (במקומו נכנס אליה המלחין יוהנס ברהמס) אך הוא עדיין זוכה להערכה רבה.

הנצחה

נקודת ברליוז באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקראת על שמו של הקטור ברליוז^[5].

לקריאה נוספת

Peter Bloom, The Life of Berlioz, Cambridge University Press, 1998 (הספר בקטלוג ULI)
Peter Bloom (ed.), Berlioz: Scenes from the Life and Work, University of Rochester Press, 2008 (הספר בקטלוג ULI)
Peter Bloom, Berlioz in Time: From Early Recognition to Lasting Renown, University of Rochester Press, 2022 (הספר בקטלוג ULI)
Michael Rose, Berlioz Remembered, Faber, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
David Cairns, Berlioz, University of California Press, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
Julian Rushton, The Music of Berlioz, Oxford University Press, 2001 (הספר בקטלוג ULI)