דיזי גילספי

דיזי גילספי
	גילספי ב-1955. צילם: קארל ואן וכטן.
לידה	21 באוקטובר 1917; צ'רו, ארצות הברית
פטירה	6 בינואר 1993 (בגיל 75); אנגלווד, ארצות הברית
שם לידה	John Birks Gillespie
מקום קבורה	בית הקברות פלאשינג
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1935
מקום לימודים	Laurinburg Institute
סוגה	ג'אז, בי בופ, ג'אז אפרו-קובני
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	חצוצרה, נבל פה
חברת תקליטים	פבלו רקורדס, ורב רקורדס, קפיטול רקורדס, סבוי רקורדס, RCA רקורדס, Dee Gee Records
פרסים והוקרה	המדליה הלאומית לאומנויות (1989); פרס גראמי למפעל חיים (1989); מפקד מסדר האמנויות והספרות; כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד; פרס מרכז קנדי; פרס פול אקט; אמני הג'אז של NEA ;
	www.dizzygillespie.com
	פרופיל ב-IMDb

ג'ון בירקס "דיזי" גילספי (באנגלית: Dizzy Gillespie;‏ 21 באוקטובר 1917 – 6 בינואר 1993) היה חצוצרן, מוביל הרכבים, זמר ומלחין אפרו-אמריקאי. יחד עם צ'ארלי פארקר יצר את סגנון הבי בופ ששינה את פני הג'אז. גילספי היה נגן חצוצרה וירטואוזי ומאלתר מחונן. בנוסף לכישוריו כנגן, התנהגותו, חוש ההומור שלו ולבושו המסודר עזרו לאנשים לקבל את המוזיקה החדשנית שלו. בשנות ה-50 הוביל גילספי את תנועת המוזיקה האפרו-קובנית, שהכניסה אלמנטים לטיניים ואפריקאיים למוזיקה. גילספי היה גם שר לעיתים, דבר שגור למדי בקרב חצוצרנים מתקופת לואי ארמסטרונג ואילך.

ילדות ושנותיו ראשונות

גילספי נולד כצעיר מבין תשעה אחים, כשהיה בן 4 התחיל לנגן בפסנתר וכשהיה בן 10 נפטר אביו, מוביל להקה מקומית. עד גיל 12 לימד עצמו נגינה בטרומבון וחצוצרה וניגן על כלי נגינה של שכניו וחבריו משום שלמשפחתו לא היה די כסף על מנת לרכוש כלי נגינה. את החיבה לצליל החצוצרה רכש, לדבריו בראיונות רבים, כאשר האזין לנגינתו של רוי אלדרידג' ברדיו. אף על פי שקיבל מלגה ללימודים מתקדמים במוזיקה, העדיף לצאת ולפתח קריירה כנגן. ב-1935 חבר למספר תזמורות ביג בנד בזו אחר זו וב-1937 החליף את אלילו רוי אלדרידג' בתזמורתו של טדי היל. עם להקה זו הקליט את הסולו הראשון שלו בסטנדרט King Porter Stomp. באותה תקופה גם פגש את לוריין, שתהפוך לאשתו ב-1940, השניים לא נפרדו עד למותו של גילספי.

בין השנים 1939–1941 ניגן בתזמורתו של קאב קאלווי, שפיטר אותו מכיוון שניגן, לדבריו, "מוזיקה סינית", זאת כיוון שגילספי, שהיה כבר משוחרר ובעל ביטחון עצמי נטה לנגן מחרוזות ארוכות ומהירות של תווים בשמיניות, כלומר פי 2 מהרבעים שהם הדופק הקבוע של הסווינג. לאחר ששוחרר מהחוזה עם קאלווי הפך גילספי לנגן חופשי (free-lancer, שאינו קשור בהתחייבות חוזית לתזמורת מסוימת) וניגן בין היתר בתזמורותיהם של ליונל המפטון, וודי הרמן, ג'ימי דורסי, ארל היינס ובתזמורת שליוותה את אלה פיצג'רלד. בתזמורתו של המפטון ניפגש עם בן ובסטר, קולמן הוקינס ובני קרטר, עמם ישתף פעולה גם בהמשך דרכו.

בי בופ

משנת 1943 התחיל גילספי להלחין מוזיקה משלו^[1]. היו אלה קטעים שהיוו חידוש בפיסוק (פרייזינג), בשינויי קצב, בהרמוניה וביכולות האלתור לעומת מוזיקת הסווינג שנוגנה בתזמורות. במיוחד הודגשה הווירטואוזיות האישית של הנגן, שדרך יכולותיו הטכניות ושליטתו בכלי נדרש להביא לביצוע את אישיותו ומקוריותו, וזאת בניגוד בולט למשמעת שנדרשה בנגינה בתזמורת. גילספי חלק את רעיונותיו עם נגן סקסופון שפגש בתזמורתו של ארל היינס - צ'ארלי פארקר. השניים התחילו לגבש קבוצה עמה נפגשו בעיקר במועדונים כ- Minton's Playhouse ו- Monroe's Uptown House. בין הנגנים שהשתתפו בג'אם סשן'ס במועדונים אלה היו ה"אבות המייסדים" של הבי בופ, ת'לוניוס מונק, באד פאוול, קני קלארק ועוד נגנים יצירתיים ומתוסכלים שבילו בנגינת סווינג בשורותיהן של ביג בנדס שהונהגו על ידי מוזיקאים מזדקנים כטדי היל ובני גודמן. בין הקטעים שהלחין גילספי באותה תקופה נמצאים הסטנדרטים היסודיים של הסגנון כGroovin' High, Woody n' You, Salt Peanuts, A Night in Tunisia ועוד.

הקהל לא הבין בדרך כלל את המוזיקה ולא קיבל אותה בהבנה או באהדה, אך בקהל ישבו גם אמנים כמיילס דייוויס ומקס רואץ' שהתלהבו וביקשו ללמוד את הסגנון החדש. גילספי נדד בין ניו יורק ולוס אנג'לס וניגן עם נגנים רבים שלמדו ממנו את יסודות הבי בופ ובהם ג'ון קולטריין, מילט ג'קסון, לאלו שיפרין, יוסף לטיף, ריי בראון, קני קלארק, ג'יי ג'יי ג'ונסון ועוד.

גילספי הפך לדמות המובילה של הסגנון החדש, נועם הליכותיו (בניגוד למזגו הסוער והאלים של צ'ארלי פארקר, למשל), לבושו המסודר, חוש ההומור השובבי שלו וגישתו החינוכית תרמו לחיבוב הסגנון החדש על הקהל. הוא השתתף במיזם "ג'אז והפילהרמונית" ובסרט Jivin' in Be-Bop מ-1946^[2] שנועד להפצת הצליל החדש. רביעיית הבי בופ שבה השתתף כחצוצרן, אשר כללה את פארקר בסקסופון, מקס רואץ' על התופים ובאד פאוול בפסנתר, הייתה אחת מהרביעיות החשובות בתולדות הג'אז.

החל מ-1953 החל גילספי לנגן בחצוצרה ייחודית מכופפת ב-45 מעלות. לפי האוטוביוגרפיה שלו, הדבר קרה בתאונה שהתרחשה בינואר 1953 והוא אהב את האפקט. מאידך, החוקרת אלין שיפטון טוענת שגילספי ראה חצוצרה כזו במנצ'סטר בשנת 1935. בכל מקרה גילספי ניגן בחצוצרה מכופפת שנבנתה במיוחד עבורו מעת זו ואילך והיא הפכה לסימן היכר מובהק של גילספי.

פעילות נוספת

שגרירי הג'אז

בשנת 1956, כחלק ממדיניותה של ארצות הברית להפצת תרבותה במדינות העולם, כסכר מפני התפשטות הקומוניזם בהן, הנהיג גילספי תזמורת ייצוגית במימון מחלקת המדינה של ארצות הברית ובשותפות עם המעבד קווינסי ג'ונס במסע הופעות עולמי ארוך שכלל את המזרח התיכון, מדינות הבלקן ודרום אמריקה תחת הכינוי "שגרירי הג'אז". דיזי גיבש בלהקה זו את דמותו כמנהיג ואיש הרעיונות, כאשר הוא מותיר את תפקיד העיבוד המוזיקלי לקווינסי ג'ונס.

מוזיקה אפרו-קובנית

בשנת 1947 נפגש גילספי עם מתופף הקונגה הקובני צ'אנו פוזו (Chano Pozo) ועם החצוצרן הקובני מריו באוזה (Mario Bauza) ושיתף אותם בלהקתו. המקצבים, אותם הביאו לקובה עבדים מאפריקה לפני דורות, השתלבו עם המסורת המקומית ומוזיקה ספרדית ויצרו מארג צליל וקצב ייחודי, אשר בשילוב עם מסורות הג'אז יצר את הסגנון הנודע כג'אז לטיני. שלא כמו מרבית יצירות הג'אז המבוצעות על תבנית סימטרית מרובעת בהן הרבעים הזוגיים מודגשים, יצירות ג'אז לטיני הן לרוב על תבנית הקלאווה, 3:2 או 2:3. זהו מקצב המתפרס על שתי תיבות ודגשיו מורכבים יותר.

בתחילה ניגן ההרכב האפרו-קובני של גילספי במועדוני ריקודים ברחוב 52 ובהארלם (כגון ה"פלאדיום" ו"תיאטרון אפולו") וזכה להצלחה כתזמורת ריקודי סלסה. מאוחר יותר פיתח גילספי שילובים בין הרכבי בי בופ, הארד בופ ופיוז'ן ובין נגנים אפרו-קובנים כגון טיטו פואנטה, פאקו דה ריברה ודויד סנצ'ז והופיע עמם במסגרות רבות, הקלטות וסיבובי הופעות עולמיים.

פעילות ציבורית ופוליטית

בשנת 1964 הציע עצמו גילספי כמועמד לנשיאות ארצות הברית. בקמפיין הפרודי למחצה שלו הצהיר שאם ייבחר הבית הלבן ייקרא "The Blues House" (משחק מילים: הבית הכחול/ בית הבלוז). מזכיר המדינה יהיה דיוק אלינגטון, מיילס דייוויס יהיה ראש ה-CIA, מזכיר הגנה יהיה מקס רואץ', וצ'ארלס מינגוס יהיה מזכיר השלום, ריי צ'ארלס יהיה הספרן הראשי של ספריית הקונגרס, לואי ארמסטרונג יהיה שר החקלאות וכדומה.

זו הייתה דרכו, דרך ההומור והקריצה, להביע את מחאתו ותמיכתו בתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. אותה דרך הביאה אותו להיות אורח במספר רב של תוכניות אירוח ותוכניות חינוכיות והוא נהפך לדובר מבוקש ופופולרי למטרת קירוב לבבות, זכויות אזרח וקירוב נוער למוזיקה. מבקריו, מבין שורות הלוחמים הרדיקליים יותר במדיניות ההפרדה הגזעית, טענו שהוא "רך מדי", חביב מדי ומתחנף מדי לקהל הלבן באופן יחסי לסוגיות החמורות שעימן נאלצים האפרו-אמריקאים להתמודד.

בשנת 1970 קיבל על עצמו גילספי את האמונה הבהאית והפך למאמין אדוק ולמפיץ הבשורה הבהאית בקרב חבריו^[3].

בשנת 1974 ביקר בישראל והופיע בחיפה (בית הספר הריאלי העברי).

בשנת 1979 פרסם את האוטוביוגרפיה שלו To Be or Not to Bop.

בשנת 1980 שימש גילספי כמנצח תזמורת האומות המאוחדות למשך שלוש שנים.

גילספי הופיע כאורח במספר תוכניות טלוויזיה כהחבובות, רחוב סומסום, משפחת קוסבי ועוד.

בשנת 1989 ערך סיבוב הופעות ענק במסגרתו הופיע ב-27 מדינות בעולם וב-100 ערים בארצות הברית. במהלך הסיור ניגן עם שתי תזמורות סימפוניות והקליט ארבעה אלבומים.

אחרית ימיו

הערכה ופרסים

גילספי זכה להוקרה והערכה שהתבטאה בכיבודים רבים. כבר ב-1960 בחרו בו קוראי מגזין המוזיקה דאון ביט להכלל בהיכל התהילה של הג'אז. הוא נבחר ל"צ'יף של ניגריה" וקיבל דרגת מפקד בלגיון הכבוד הצרפתי, זכה ל-14 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות בארצות הברית, ביניהם דוקטור לשם כבוד של מכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון ב-1989. באותה שנה זכה גם לפרס גראמי על מפעל חיים. כמו כן זכה לפרס מרכז קנדי ופרס דיוק אלינגטון וכוכב עם שמו הוטבע בשדרת הכוכבים של הוליווד.

ב-26 בנובמבר 1992, במסגרת הקונגרס הבהאי השני, נחגג יום הולדתו ה-75 בקרנגי הול. מוזיקאים רבים הופיעו לכבודו אך הוא שהה בביתו, מרותק למיטה עקב מלחמתו בסרטן הלבלב.

מותו

גילספי נפטר ב-6 בינואר 1993, שריד אחרון כמעט לדור מייסדי הבי בופ. נערכה לו הלוויה בהאית בקרב בני משפחתו וחברים קרובים וגופתו נשרפה. לפני הטקס הבהאי, הוצב ארונו בקתדרלה בניו-יורק על מנת שהציבור יוכל לחלוק לו כבוד אחרון.

לקריאה נוספת

סטאדס טרקל, "דיזי גילספי, מגלה צלילים חדשים", בספר ענקי הג'אז, הוצאת בבל, 2006.
Leonard Feather, Inside Be-Bop, 1949
Dizzy Gillespie, To Be or not to Bop, 1979 ISBN 0385120524

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של דיזי גילספי (באנגלית)

מדיה וקבצים בנושא דיזי גילספי בוויקישיתוף

דיזי גילספי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
דיזי גילספי, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
דיזי גילספי, באתר AllMusic (באנגלית)
דיזי גילספי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
דיזי גילספי, באתר Discogs (באנגלית)
דיזי גילספי, באתר Songkick (באנגלית)
דיזי גילספי, באתר Genius
דיזי גילספי, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
דיזי גילספי, באתר בילבורד (באנגלית)
דיזי גילספי והביג בנד שלו (1956 - 1958) מאתר המוזיקה של אלון מרקוס
לב המוזיקה -דיזי גילספי (באנגלית)
Dizzy ראיון משנת 1973 (באנגלית)
דיזי גילספי בבלוג עלים לתרופה
דיזי גילספי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
דיזי גילספי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ הפרק מבוסס בעיקר על ספרו של לאונרד פד'ר Inside Be Bop מ-1949
^ "Jivin' in Be-Bop", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
^ האור בקצה המנהרה nrg, ‏9/10/2007

[1] הפרק מבוסס בעיקר על ספרו של לאונרד פד'ר Inside Be Bop מ-1949

[2] "Jivin' in Be-Bop", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

[3] האור בקצה המנהרה nrg, ‏9/10/2007

[1]

[2]

[3]

פרס גראמי למפעל חיים
1963–1989	בינג קרוסבי (1963) • פרנק סינטרה (1965) • דיוק אלינגטון (1966) • אלה פיצג'רלד (1967) • אירווינג ברלין (1968) • אלוויס פרסלי (1971) • לואי ארמסטרונג, מהליה ג'קסון (1972) • צ'אק ברי, צ'ארלי פארקר (1984) • ליאונרד ברנשטיין (1985) • בני גודמן, הרולינג סטונז, אנדרס סגוביה (1986) • רוי אייקוף, בני קרטר, אנריקו קארוזו, ריי צ'ארלס, פאטס דומינו, וודי הרמן, בילי הולידיי, בי. בי. קינג, אייזק שטרן, איגור סטרווינסקי, ארטורו טוסקניני, האנק ויליאמס (1987) • פרד אסטר, פבלו קזאלס, דיזי גילספי, יאשה חפץ, לנה הורן, לאונטין פרייס, בסי סמית, ארט טייטום, שרה ווהן (1989)
1990–1999	נט קינג קול, מיילס דייוויס, ולדימיר הורוביץ, פול מקרטני (1990) • מריאן אנדרסון, בוב דילן, ג'ון לנון, קאתי ולס (1991) • ג'יימס בראון, ג'ון קולטריין, ג'ימי הנדריקס, מאדי ווטרס (1992) • צ'ט אטקינס, ליטל ריצ'רד, ת'לוניוס מונק, ביל מונרו, פיט סיגר, פאטס וולר (1993) • ביל אוונס, אריתה פרנקלין, ארתור רובינשטיין (1994) • פטסי קליין, פגי לי, הנרי מנסיני, קרטיס מייפילד, ברברה סטרייסנד (1995) • דייב ברובק, מרווין גיי, גאורג שולטי, סטיבי וונדר (1996) • בובי בלנד, האחים אברלי, ג'ודי גרלנד, סטפן גרפלי, באדי הולי, צ'ארלס מינגוס, אוסקר פיטרסון, פרנק זאפה (1997) • בו דידלי, האחים מילס, רוי אורביסון, פול רובסון (1998) • ג'וני קאש, סם קוק, אוטיס רדינג, סמוקי רובינסון, מל טורמה (1999)
2000–2009	הארי בלפונטה, וודי גאת'רי, ג'ון לי הוקר, מיץ' מילר, וילי נלסון (2000) • הביץ' בויז, טוני בנט, סמי דייוויס ג'וניור., בוב מארלי, The Who‏ (2001) • קאונט בייסי, רוזמרי קלוני, פרי קומו, אל גרין, ג'וני מיטשל (2002) • אטה ג'יימס, ג'וני מאטיס, גלן מילר, טיטו פואנטה, סיימון וגרפונקל (2003) • ואן קלייברן, The Funk Brothers, אלה ג'נקינס, סאני רולינס, ארטי שו, דוק ווטסון (2004) • אדי ארנולד, ארט בלייקי, The Carter Family, מורטון גולד, ג'ניס ג'ופלין, לד זפלין, ג'רי לי לואיס, ג'לי רול מורטון, פינטופ פרקינס, הסטייפל סינגרס (2005) • דייוויד בואי, קרים, מרלה הגרד, רוברט ג'ונסון, ג'סי נורמן, ריצ'רד פריור, הוויברז (2006) • ג'ואן באאז, Booker T. & the M.G.'s, מריה קאלאס, אורנט קולמן, הדלתות, הגרייטפול דד, בוב וילס (2007) • ברט בכרך, הבנד, קאב קאלוויי, דוריס דיי, יצחק פרלמן, מקס רואץ', ארל סקרוגס (2008) • ג'ין אוטרי, הנערים העוורים מאלבמה, ארבע הפסגות, האנק ג'ונס, ברנדה לי, דין מרטין, טום פקסטון (2009)
2010–2019	לאונרד כהן, בובי דארין, דייוויד אדוארדס, מייקל ג'קסון, לורטה לין, אנדרה פרווין, קלארק טרי (2010) • ג'ולי אנדרוז, רוי היינס, רביעיית ג'וליארד, שלישיית קינגסטון, דולי פרטון, הראמונס, ג'ורג' בוורלי שיי (2011) • להקת האחים אולמן, גלן קמפבל, אנטוניו קרלוס ז'ובים, ג'ורג' ג'ונס, ההורנס של ממפיס, דיאנה רוס, גיל סקוט-הרון (2012) • גלן גולד, צ'ארלי היידן, לייטנינג הופקינס, קרול קינג, פטי פייג', ראווי שנקר, The Temptations‏ (2013) • הביטלס, קליפטון צ'נייר, האחים איסלי, קרפטוורק, קריס קריסטופרסון, ארמנדו מנסנרו, מוד פאוול (2014) • בי ג'יז, פייר בולז, באדי גאי, ג'ורג' האריסון, פלאקו חימנס, האחים לובין, ויין שורטר (2015) • רות בראון, סליה קרוז, Earth, Wind & Fire, הרבי הנקוק, ג'פרסון איירפליין, לינדה רונסטאדט, ראן די אם סי (2016) • שירלי קיסר, אחמד ג'מאל, צ'רלי פרייד, ג'ימי רודג'רס, נינה סימון, סליי סטון, הוולווט אנדרגראונד (2017) • האל בליין, ניל דיימונד, אמילו האריס, לואיס ג'ורדן, The Meters, קווין, טינה טרנר (2018) • בלאק סבאת', ג'ורג' קלינטון ופרלמנט-פאנקדליק, בילי אקסטין, דוני האת'וויי, חוליו איגלסיאס, סאם אנד דייב, דיון וורוויק (2019)
2020–הווה	שיקגו, רוברטה פלאק, אייזק הייז, איגי פופ, ג'ון פריין, פאבליק אנמי, סיסטר רוזטה תארפ (2020) • Grandmaster Flash and the Furious Five, ליונל המפטון, מרילין הורן, סולט אנ' פפה, סלינה, Talking Heads‏ (2021) • בוני רייט (2022)‏ • בובי מקפרין, נירוונה, מא רייני, סליק ריק, נייל רוג'רס, הסופרימס, אן וילסון וננסי וילסון (2023)‏ • N.W.A, לורי אנדרסון, האחיות קלארק, גלדיס נייט, דונה סאמר, תמי ויינט (2024)

זוכי פרס פולאר למוזיקה
שנות ה-90	פול מקרטני / המדינות הבלטיות (1992) • דיזי גילספי / ויטולד לוטוסלבסקי (1993) • קווינסי ג'ונס / ניקולאוס הרנונקור (1994) • אלטון ג'ון / מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1995) • ג'וני מיטשל / פייר בולז (1996) • ברוס ספרינגסטין / אריק אריקסון (1997) • ריי צ'ארלס / ראווי שנקר (1998) • סטיבי וונדר / יאניס קסנאקיס (1999)
שנות האלפיים	בוב דילן / אייזק שטרן (2000) • ברט בכרך / רוברט מוג / קרלהיינץ שטוקהאוזן (2001) • מרים מקבה / סופיה גוביידולינה (2002) • קית' ג'ארט (2003) • בי. בי. קינג / ג'רג' ליגטי (2004) • ז'ילברטו ז'יל / דיטריך פישר-דיסקאו (2005) • לד זפלין / ואלרי גרגייב (2006) • סאני רולינס / סטיב רייך (2007) • פינק פלויד / רנה פלמינג (2008) • פיטר גבריאל / חוסה אנטוניו אבראו / אל סיסטמה (2009)
שנות ה-2010	ביורק / אניו מוריקונה (2010) • רביעיית קרונוס / פטי סמית' (2011) • פול סיימון / יו-יו מה (2012) • יוסו נ'דור / קייג׳ה סאריאהו (2013) • צ'אק ברי / פיטר סלארס (2014) • אמילו האריס / אוולין גלני (2015) • מקס מרטין / צ'צ'יליה ברטולי (2016) • סטינג / ויין שורטר (2017) • מטאליקה / המכון הלאומי למוזיקה באפגניסטן (2018) • גראנדמאסטר פלאש / אן-סופי מוטר / מנגנים לשינוי (2019)
שנות ה-2020	אנה נטרבקו / דיאן וורן (2020) • איגי פופ / אנסמבל אנטרקונטמפורן (2022) • כריס בלקוול / אנז'ליק קיג'ו / ארוו פרט (2023) • נייל רוג'רס / אסה-פקה סאלונן (2024)