גלנטה

גלנטה
**Galanta**
סמל גלנטה סמל גלנטה	דגל גלנטה דגל גלנטה
מדינה	סלובקיה
מחוז	טרנבה
תאריך ייסוד	1237
שטח	33.913 קמ"ר
גובה	119 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיירה	15,277 (2023)
קואורדינטות	48°11′29″N 17°43′51″E / 48.191388888889°N 17.730833333333°E
אזור זמן	UTC+1
	https://www.galanta.sk
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת סלובקיה רגילה) ברטיסלאבה טרנבה טרנצ'ין ניטרה ז'ילינה באנסקה; ביסטריצה; פרשוב קושיצה צ'כיה פולין אוק. רו. הונגריה א; ו; ס; ט; ר; י; ה; גלנטה

גלנטה (בסלובקית: Galanta, בהונגרית: Galánta; ביידיש: גאלאנטא או גלאנדע; בגרמנית: Gallandau, גלנדאו) היא עיירה במחוז טרנבה בדרום-מערב סלובקיה שבמרכז אירופה. לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה העיירה הייתה חלק ממחוז פוז'ון-ניטרה (Pozsony-Nyitra) שבהונגריה, וחיו בה כ-1,216 יהודים שהיוו כ-24% מתושביה. בין שתי מלחמות העולם היא הייתה חלק מצ'כוסלובקיה.^[1]

היסטוריה

גלנטה נזכרת לראשונה בשנת 1237 כאחוזה של אצילים, ובשנת 1421 נמסרה לרוזן פרנץ אסטרהאזי. תושבי המקום היו הונגרים קתולים, אשר התפרנסו ממלאכה, מחקלאות ומגידול בקר וצאן. במאה ה-17 קיבלה גלנטה זכויות של עיר, והותר לקיים בה שוק וירידים. את השוק והירידים בגלנטה פקדו סוחרים ממרחקים, ובשל כך המסחר והמלאכה התפתחו בה. במחצית המאה ה-19 הייתה גלנטה לבירת נפה, וכעבור זמן מה חוברה למסילת הברזל בבודפשט-וינה, ובשל כך כלכלתה שגשגה. גלנטה היוותה מרכז חשוב של מסחר ושירותים לסביבה חקלאית נרחבת.

במרוצת השנים השתנה הרכב האוכלוסייה בגלנטה. במפקד האוכלוסין של שנת 1930 התפקדו יותר מ-40 אחוזים מתושבי גלנטה כהונגרים על פי לאום, והשאר היו יהודים סלובקים. ערב מלחמת העולם השנייה נכללה גלנטה בגבולותיה של הונגריה ונשארה בתחומה בין השנים 1938–1945, עד ששוחררה בידי הצבא האדום.

כיום מונה העיירה כ-16,000 תושבים. מעט יהודים נותרו בעיירה. יש בעיירה בית כנסת, ובית קברות יהודי שמור שמתקיימות בו אזכרה שנתית בחודש יוני שבו יהודי גלנטה הובלו לאושוויץ. במקום נותרו שני מבנים היסטוריים חשובים. האחד הוא הטירה הנאו-גותית של בני אסטרהאזי, אשר נמצאת במצב של אי סדר והיא סגורה לציבור מאז סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 והשני הוא טירת רנסאנס, אשר שופצה בשנות ה-90, והיא משמשת כיום כמוזיאון חלל ומרכז תרבותי.^[1]

יהודי העיירה

יהודים החלו להתיישב בגלנטה בתחילת המאה ה-18. התיעוד המוקדם ביותר של הקהילה היהודית הוא משנת 1729, כאשר הרוזן העניק לקהילה היהודית, בני חסותו, חדר תפילה ואדמה לבניית בית קברות. בשנת 1830 התגוררו בגלנטה 556 יהודים (31.2% מכלל התושבים). מִפקד האוכלוסין השני של צ'כוסלובקיה שהתקיים בשנת 1930 דיווח כי הקהילה מנתה 1,274 יהודים.

רבה הראשון של גלנטה היה כנראה רבי מרדכי לוי, מבין הרבנים שאחריו ידועים רבי יצחק לייב דוכס, שבזמנו נבנה בית הכנסת ורבי יוסף גוטליב בשנים 1776–1786. בין השנים 1780–1790 קבע הקיסר יוזף השני חוקים שאפשרו ליהודים לעסוק בחקלאות ובמגוון פעילויות מסחריות.

לאחר הקרע ביהדות הונגריה בשנת 1868, בחרה הקהילה היהודית בגלנטה ללכת בדרך האורתודוקסית. בשנת 1891 פרצה מחלוקת גדולה על משרת הרבנות בקהילה, בעקבות מינויו של הרב מוזש פלדמן. ויכוח זה הוביל לקרע בתוך הקהילה היהודית, ובסופו של דבר בשנת 1893, היא התפצלה לשתי קהילות אורתודוקסיות נפרדות, כאשר לכל אחת מהן היה רב משלה, בית כנסת, בית מדרש, חברא קדישא ומוסדות דת אחרים, מלבד בית הספר היסודי ובית הקברות שהיו משותפים לשתי הקהילות.^[2]

בשנת 1918 חוו יהודי גלנטה פוגרומים רבים, בהם נבזז מהם רכוש רב.

בתקופת השואה ולאחריה

בנובמבר 1938 סופחה גלנטה להונגריה. בשנת 1941 גויסו יהודים - ביניהם יהודי גלנטה - ליחידות מיוחדות של עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. ב־19 במרץ כבשו הגרמנים את הונגריה. עם פלישת הגרמנים במרץ 1944, נמצאו בגלנטה 1,105 יהודים. במאי 1944 בהתאם לצווים ולהוראות של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי, הוקם בגלנטה גטו באזור בית הכנסת המרכזי. נוסף על יהודי העיירה רוכזו בו גם כ-600 יהודים מיישובים סמוכים. היהודים הורשו להביא אל הגטו ציוד חיוני ומזון ל-30 יום. ב-20 במאי 1944 הם הועברו לבית חרושת לסוכר במאיור ומשם אחרי מספר ימים הועברו תושבי הגטו למרכז השילוח בנובה זמקי קמוארום (אנ') ומשם, בשני טרנספורטים שיצאו לאושוויץ ב-14 ביוני 1944, וב־16 ביוני 1944.^[3] שיינדי מילר, ילידת העיר כתבה יומן על תקופת השואה בעיר שהתפרסם ותורגם למספר שפות.

בשנת 1947 היו בגלנטה 272 יהודים. הקהילה היהודית שיפצה את אחד מבתי הכנסת ואת המקווה. מטבח ציבורי כשר סיפק ארוחות עד שהניצולים יוכלו לחזור לאורח חייהם הרגיל. עם שובם ממחנות הריכוז, הקימו חברי הקהילה מפעל נגרות מוצלח, שבשיאו מנה 250 פועלים, אך בשנת 1948, הולאם המפעל על ידי המשטר הקומוניסטי, והיהודים איבדו את כל השקעתם, כולל הכסף והכלים שהשקיע ארגון הג'וינט במפעל.

בשנים 1948–1949 עלו רוב יהודי גלנטה לישראל. בשנים אלה שימשה גלנטה את יהודי דרום סלובקיה כנקודת מפגש לחגוג את יום ז' באדר, יום לידתו ופטירתו של משה רבנו, וכן כדי לקיים טקסי בר מצווה לצעירים מכל האזור.

נכון לשנת 2005 הקהילה עוד הייתה פעילה.^[1]

חינוך

בשנות השישים של המאה ה-18 הוקמה בעיר ישיבה, אשר נקבעה כמוסד להשכלה גבוהה על ידי השלטונות הצ'כוסלובקיים. תלמידים רבים הגיעו אליה ממדינות רבות באירופה. בשנות ה-70 של המאה ה-18 הקימה הקהילה בית ספר יסודי, שבו למדו הילדים לימודי קודש בלבד.^[1]

בית העלמין

על קיומו של בית עלמין יהודי באותה העת מעידה מצבה מ־1726. כיום בית העלמין הישן הולך ונהרס, אך בית העלמין החדש במצב תקין ועדיין בשימוש.^[1]

בית כנסת

בסוף מלחמת העולם השנייה, תיקנה הקהילה היהודית שנותרה בגלנטה את בית הכנסת. במרץ 1985 נהרס בית הכנסת הקטן והעתיק בטענה שהמקום נחוץ לבניין דירות. לקהילה הוקצתה דירה במקום זה. מיקומה הוחלף גם הוא בספטמבר 1983.

כיום עוד יושבים בגלנטה כמה עשרות יהודים המקיימים בה קהילה יהודית.^[2]

אישים חשובים

הרוזן פרנץ אסטרהאזי - אחראי על בני ההתיישבות היהודית במאה ה-18.
שמעון לייבל - ראש הקהילה היהודית ב-1728.
ר' יצחק - רב בעל סמכות בענייני דת והלכה.
ר' מרדכי לוי - הרב הראשון של בית הכנסת בשנת 1763.
ארמין גליכר - אחד מעשירי הקהילה היהודית ומייסד בית חרושת לעמילן.
יעקב שלזינגר בעל טחנת קמח, מלבנה, ובית חרושת למוצרי בשר ונקניק.
ברבנות גלנטה כיהן ר'אריה לייב טלץ' טויבר משנת 1806. מ-1830 ר' אליעזר פשקוס.
ר' הלל ליכטנשטיין מייסד ישיבת גלנטה.
משנת 1848 כיהן ר' מנחם דויטש ואחריו נבחר לכהן יצחק לייב וולנר, אחריו ר' אשר למל וולפנר, ור' שמעון פרידמן. בשנת 1891 הייתה מחלוקת חריפה בקהילה סביב מינוי הרב מוזש פלדמן. הציבור התחלק לשתי קהילות אורתודוקסיות נפרדות שחיו זו לצד זו עד שנת 1944. בקהילה הגדולה מביניהן, כיהן בשנים 1895 עד 1921 הרב יוסף צבי דושינסקי והוא נחשב לאחד הרבנים הגדולים בהונגריה. בקהילה השנייה ניהל הרב בנימין את הישיבה.
משפחת קאליש שהיו מחשובי העיירה. חברים בחברה קדישא.
הרב יהושע בוקסבוים כיהן כרב וכראש ישיבה, ונספה עם בני הקהילה באושוויץ.