Eli Gurfinkel
Dr Eli Gurfinkel is a lecturer at Bar-Ilan University and other Colleges. His research deals with Jewish philosophy, the philosophy of Jewish law, and the relationship between them, and has been published in scientific fora. Among other things, he has focused on the writings of Maimonides and the varying exegetical perspectives on his doctrine as well as the differing viewpoints surrounding the principles of faith. His doctoral thesis deals with the Theology Rabbi Dabid Messer Leon, especially Ein HaKore, his Commentaries for More Hanevohim.
Supervisors: Prof. Dov Schwartz
Phone: 972+54+5907928
Supervisors: Prof. Dov Schwartz
Phone: 972+54+5907928
less
InterestsView All (25)
Uploads
Books by Eli Gurfinkel
במקרים רבים מציע הרב פרשנות מרתקת לדברי הרמב"ם, ופעמים שהוא מציע דרך חדשה ליישב בין המקורות המימוניים ומציג תמות השופכות אור על תמיהות וקושיות בהם עסקו דורות של מפרשים וחוקרים. הרב אינו מחלק בין הכתבים ההלכתיים ובין הכתבים הפילוסופיים של הרמב"ם ואינו מתפתה להציע הסברים שמבכרים את אחד המקורות ומפרשים לפיו את שאר המקורות. לדידו, מכלול הכתבים המימוניים מבטאים אמת מורכבת ודיאלקטית המציגה הן את האידיאה המופשטת והן את הדרכים לקדם את המציאות ולתקנה.
The scholarly way of Rabbi Shagar, as well as his thought, are shown in his many discussions on the words of Maimonides, whose image and writings occupied a central part of the rabbi’s studies. The discussion is characterized by attention to what is written and the ways in which it has been interpreted in tradition through the generations, together with openness, criticism, striving for the truth, and constant study of what G-d wants from us at this time.
In many cases, the rabbi offers a gripping interpretation of Maimonides’ words, and there are times when he offers a new way of resolving between different Maimonidean sources and presents explanations that shed light on difficulties with which generations of scholars and commentators have grappled. The rabbi does not differentiate between Maimonides’ Halachic writings and philosophical treatises and is not tempted to offer explanations that prefer one of the sources and use it to interpret the others. For his part, all of Maimonides’ writings reflect a complex and dialectical truth that presents both the abstract idea and the ways to promote and repair the reality.
בספר זה מובאים שני חיבורים המשקפים פולמוס זה ושופכים אור על תפיסותיהם של חשובי ההוגים שדנו בסוגיה. החיבור הראשון, 'מכתב תחיה', שנכתב בשלהי המאה הי"ג בידי ר' יהודה אבן זבארה, מתלמידיו של ר' אהרן הלוי (הרא"ה), עוסק בשיטותיהם של ר' אברהם אבן חייא, הרמב"ם, הרמב"ן, ובעיקר בשיטת הרא"ה; אבן זבארה מייחס לרבו תפיסה חדשה, שכמעט לא נדונה עד כה, ועוסק בשורה ארוכה של דיונים ובירורים בפרטי התחייה ובסוגיות דוגמת משיחיות וחשבון הקץ. החיבור השני, 'אקלידא דתחיית המתים', נכתב בשלהי המאה הט"ו בידי ר' סעדיה בן מימון אבן דנאן במטרה לחלוק על תפיסת התחייה ששרטט אבן זבארה, ולהציע פשר אחר לשיטת הרמב"ם.
חיבורים אלו, שאחד מהם כבר נדפס באופן חלקי, השפיעו על התגלגלות הרעיונות והוזכרו בטקסטים מאוחרים הדנים בעיקרי האמונה ובסוגיית התחייה, אך ברבות הימים הם נשכחו ונעלמו מעיני ההוגים והחוקרים. שני החיבורים מתפרסמים עתה לראשונה במהדורה מדעית מלאה, מוארת ומוערת, בצירוף מבוא רחב. המחבר בוחן את החיבורים, מעיין בטקסטים אסכטולוגיים נוספים ששרדו בכתבי יד, ומבקש למפות מחדש את השיטות בסוגיות התחייה והנושאים הנגזרים ממנה.
Papers by Eli Gurfinkel
Rabbi Naftali Zvi Yehudah Berlin (Ha-Neziv) wrote commentaries on parts of the Bible, rabbinic literature and Geonic literature, and these writings include material which reflects a comprehensive philosophic Weltanschauung. This paper accordingly analyzes R. Berlin’s views about naziritehood, asceticism and supererogatory conduct in light of relevant material teachings from his prolific writings, and it attempts to determine what he considered to be proper conduct for the general public, as well as for those individuals who wish to adopt a more stringent approach. The article considers the sources and aims of R. Berlin’s views, and the connection between them and other, contemporary viewpoints, most notably in the Hasidic movement.
תקציר
הנצי"ב כתב חיבורים פרשניים למקרא, לספרות חז"ל והגאונים, ושיקע בפירושיו רעיונות הגותיים העולים לכדי משנה רעיונית שלמה. מחקר זה מבקש לחלץ מכתביו השונים את השקפתו ביחס לנזירות ולפרישות ולמידת חסידות (סופרארוגנציה), ולברר מהי דרך ההנהגה הדתית הראויה-בעיניו לכלל הציבור וליחידים המבקשים לקבל על עצמם הנהגה אישית קיצונית יותר.
המחקר מבקש לבחון מהם מקורות תפיסתו, מהן מגמותיה ומהי הזיקה בינה ובין תפיסות דתיות אחרות בנות-זמנו ומקומו, ובפרט תנועת החסידות.
A single page detached from a different manuscript was found in a certain manuscript of a famous treatise from the 14th Century. That manuscript is also dated to the 14th Century. The page Contains a portion of an unknown commentary on the Maimonidean thirteen principles found at the end of his introduction to the last chapter of the tractate Sanhedrin. The page found explains through running commentary words and sentences from the first principle and relates concisely to defining the criteria Maimonides used when choosing the principles to include in his list. The author offers a definition suggested in research hundreds of years later, and now it is found that it has an ancient source. Besides its modest contribution to commentary on Maimonides, this manuscript not discussed in research shows that in the 14th Century, there was wide discussion of the principles, changing what we thought previously about the quality and nature of the study of the principles in this period.
תקציר
באחד מכתבי-היד של חיבור מפורסם מן המאה הי"ד השתרבב דף בודד שנתלש מחיבור אחר בכתב-יד המתוארך אף הוא למאה הי"ד. בדף זה השתמר מקטע מפירוש בלתי ידוע על רשימת שלשה-עשר העיקרים המיימוניים שבסוף הקדמתו לפרק חלק. קטע החיבור ששרד מפרש באופן רציף מילים ומשפטים מן העיקר הראשון וכולל אף התייחסות קצרה לאחת השאלות העומדות ביסוד הדיון המתמשך בהבנת מפעלו של הרמב"ם בהעמדת עיקרים: מהו הקריטריון להכללת עיקרים ברשימה המיימונית. פתרונו של המחבר הוצע במחקר מאות שנים מאוחר יותר, ומתברר עתה שמקורו קדום הרבה יותר.
מלבד תרומתו הפרשנית הצנועה, עד נוסח זה, שטרם נידון במחקר, מלמד על היקף העיסוק בסוגית העיקרים במאה הי"ד ומשנה את הידוע לנו על אופי עיסוק זה ועל טיבו בתקופה האמורה.
מחקר זה חושף לראשונה מתוך כתב-היד את הערותיו, הגהותיו ודיוניו של ר' יעקב בכרך (1824 1896), חובב ציון ואיש ציבור, תלמיד חכם וחוקר, על מורה הנבוכים המיימוני ומקצת מפרשניו. ההערות נכתבו סביב מהדורת מורה הנבוכים שנדפסה בברלין בשנים 1791 1796 וכללה את פירושי משה נרבוני שלמה מימון ויצחק סטאנוב. ההערות כוללות שינויי נוסח או כיווני פרשנות והן מלמדות על עולמו ההגותי של המחבר, על העיסוק בחיבור המיימוני בזמנו, במקומו ובחוגו, וחושפות פרק נוסף בתולדות הפרשנות של מורה הנבוכים ובתולדות הרעיונות במחשבה היהודית.
English Abstract
This article provides the first publication of Jacob Bachrach’s notes and glosses to Maimonides’ Guide of the Perplexed as well as to some of its commentaries. Bachrach (1824-1896) was a public figure, one of the Hovevei Zion, a Torah scholar and researcher. His annotations were written as glosses to the edition of the Guide of the Perplexed published in Berlin between 1791-1796, which included commentaries by Moses Narboni, Solomon Maimon, and Isaac Satanow. Bachrach’s annotations offer textual variants and alternative interpretations, the latter providing insights into the author’s intellectual and spiritual worldview, as well as into emerging “scientific” research into the Maimonidean text.By showing the preoccupation of Bachrach with the writings of Maimonides, the current article opens up an additional chapter in the history of the commentary on the Guide of the Perplexed and the history of Jewish thought.
הטקסט מלמד על שיטתו המקראית–פרשנית של המחבר, על דעתו בכמה סוגיות פילוסופיות. מלבד אלו, יש בו תרומה להכרת רוחב דעתו של המחבר ומגוון המקצועות בהם היה בקי, וגם עדות ביבליוגרפית יחידה על חיבורים אחרים של רדמ"ל שאבדו מאיתנו. החיבור אף מסייע להבנת הרקע הריאלי-היסטורי במגוון נושאים הקשורים לחיי קהילות ישראל באיטליה בזמנו של המחבר, ובהם מעמד האישה והיחסים בין הנוצרים והיהודים.
במורה הנבוכים (ג מח* נטען כי תכליתן היא מניעת צער גופני ונפשי מבעלי החיים, בעוד בחיבורים ההלכתיים נאמר שהן בגדר 'גזרת הכתוב'. במחקר הצביעו על סתירות-לכאורה ביחס לדבריו במקומות אחרים במורה הנבוכים.
הנושא נדון רבות במהלך הדורות/ עסקו בו עשרות פילוסופים יהודים, כותבים רבניים וחוקרים, והוצעו מספר כיוונים להסבר כולל או חלקי של שיטתו. במידה רבה, פיתחו האחרונים כיוונים שהוצעו דורות רבים לפני כן; אמנם, הכותבים הקדומים לא עסקו במכלול המקורות הקשורים לסוגיה, ונכשלו בכך גם חלק מהחוקרים האחרונים.
להלן אסקור באופן ביקורתי את הכיוונים השונים שהוצעו (במקרים רבים, כיוון מסוים מתפרט לכמה דרכים), ואני מבקש לתעד את האפשרויות השונות, לעומד על המגמה הפרשנית שהם מייצגים, ולבחון את מידת התאמתם לדברי הרמב"ם בסוגיה זו. לאחר מכן אתווה כיוון הסבר שונה, שאף עשוי ליישב תמיהות נוספות על דרכו של הרמב"ם בהטעמתן של מצוות אחרות
The thirteen principles of faith listed by Maimonides have played an important role in Jewish philosophy. The issues they raised have been the focus of ongoing discussion, and the principles themselves have been the subject of numerous discussions and analyses. Inter alia, Jewish scholars and commentators have examined formational and formal aspects of the Maimonidean list and deliberated on ways to classifying the list and divide it into groups of principles. Many of them have assumed that, like every Maimonidean text, the list of principles has an orderly structure which is the product of deep thought.
The current research offers a new description of the various proposals of division by subject order. It examines the sources of these systems and their evolution from one scholar to another, studies the connection between the general scholarly conceptions of the essential nature of the list of principles, and seeks to understand Maimonides's aim in formulating the list as it has been received.
תקציר עברי
י"ג עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם מילאו תפקיד חשוב בתולדות הרעיונות בפילוסופיה היהודית, עמדו במוקדם של פולמוסים, וזכו לדיונים וניתוחים מסוגים שונים. בין השאר, בחנו הוגים ומפרשים היבטים תבניתיים וצורניים ברשימה המיימונית, ודנו האם ניתן למיין את הרשימה ולהצביע על חלוקתה לקבוצות עיקרים שונות. רבים מהם הניחו שכמו לכל טקסט מימוני, לרשימת העיקרים יש מבנה סדור והיא פרי בשל של מחשבה מעמיקה.
מחקר זה מבקש לתאר מחדש את שיטות החלוקה השונות לפי סדר נושאי, לעמוד על מקורותיהן והשתלשלותן מהוגה להוגה, ולבחון את הקשר בין ההצעות המבניות לתפיסות כוללות על מהות רשימת העיקרים והבנת מגמתו של הרמב"ם ביצירתם.
Maharal of Prague, one of the great Jewish personalities and an original thinker, discusses a wide variety of issues relating to Jewish religious thought, but his writings do not include a systematic discussion of the main principles of the Jewish religion. Nevertheless, his writings contain comments on several such principles, including a few principles which may be viewed as substitute for the Maimonidean list of thirteen principles. Maharal’s approach to this issue has not as yet been analyzed systematically, and some scholars have suggested that Maharal was not interested in establishing such principles. This study argues against this thesis and seeks to show the centrality of the principles of faith in Maharal's worldview, to reveal the basis for his principles, and to clarify the unique meaning of the term “principles of faith” according to Maharal.
תקציר
מהר"ל מפראג ידוע כאחד מגדולי האישים והמנהיגים היהודים במאה ה-16 ובראשית המאה ה-17 באירופה: פוסק הלכה, ראש ישיבה, רב קהילה ומנהיג ציבור, והוגה מעמיק שהותיר קורפוס רחב-יריעה של כתבים שרובם עוסקים במחשבת היהדות ובפרשנות האגדה. חיבוריו מקיפים נושאים מגוונים במחשבת הדת היהודית, אך אינם כוללים דיון מסודר ביסודות האמונה. למרות האמור, בכתביו משוקעים הערות בנושא ובהם מניינים של כמה יסודות, שאולי ניתן לראות בהם רשימות המבקשת להחליף את הרשימה המיימונית בת שלושה-עשר היסודות. שיטתו של מהר"ל בנושא לא נדונה עד כה באופן מסודר, ולפיכך טענו כמה מחוקרי משנתו כי מהר"ל לא מייחס חשיבות עמוקה לנושא היסודות. מחקר זה מבקש לשלול תפיסה זו, להצביע על מרכזיותם של יסודות האמונה בתפיסת עולמו של מהר"ל, לעמוד על מקורם, ולהצביע על המשמעות הייחודית של המונח 'יסודות האמונה' בעיניו.
This research portrays R. David Messer Leon’s (~ 1470–1535) exegetic methods on Maimonides' The Guide for the Perplexed. One of Italian Jewry’s spiritual leaders at the turn of the 15th-16th centuries, Messer Leon's great work, Ein HaKore, ignited controversy with other commentators. His work includes theoretical discussions alongside interpretive examples. He dealt with The Guide in his other essays as well, and offered a unique interpretive direction.
Maimonides’ treatise has been interpreted numerous times, in various and varied ways. One of the main directions that has developed since the 13th Century claims that Maimonides hid his radical views from the public, and that his writing is esoteric. Other commentators, especially since the Renaissance, offered a more conservative interpretation to The Guide, usually accepting the simple meaning of Maimonides' words. Later, many traditional and rabbinical thinkers tried to dull the radical dimension that might be implied by Maimonides' words. This hermeneutic discussion continued in modern research, by proposing new methodologies for understanding Maimonides’ inner meanings. In my study I claim that Leon’s message is double faceted: on the one hand, with extreme rational commentators, and on the other hand, with conservative thinkers who read The Guide through a narrow rabbinic prism. According to Leon, without a comprehensive and profound philosophical knowledge The Guide cannot be interpreted. One of the major innovations in his method is the introduction of an esoteric reading method that supports a conservative interpretation to The Guide for the Perplexed.
תקציר עברי
מחקר זה מבקש להציג את דרכי הפרשנות לחיבור המיימוני 'מורה הנבוכים' שהציע ר' דוד מסיר ליאון (רדמ"ל; ~1470–1535), ממנהיגי יהדות איטליה במפנה המאות 15–16. חיבורו הגדול של מסיר לאון, 'עין הקורא', הוא מדריך לדרכי הפרשנות של החיבור המיימוני, תוך פולמוס עם פרשנים אחרים וכולל דיונים תיאורטיים לצד דוגמאות פרשניות. המחבר עסק בפרשנות ה'מורה' גם בחיבוריו האחרים, והציע כיוון פרשני ייחודי.
החיבור המיימוני 'מורה הנבוכים' התפרש מאז כתיבתו בדרכים שונות ומגוונות. אחד הכיוונים המרכזיים שהתפתח מאז המאה הי"ג טוען שהרמב"ם הסתיר את דעותיו הרדיקליות מן ההמון וכי כתיבתו היא אזוטרית. הוגים אחרים, במיוחד מאז תקופת הרנסאנס, הציעו פרשנות שמרנית יותר למורה הנבוכים, המקבל בדרך כלל את משמעם הפשוט של דברי הרמב"ם. מאוחר יותר ניסו הוגים מסורתיים ורבניים רבים להקהות את הממד הרדיקלי שעשוי להשתמע מדברי הרמב"ם. דיון הרמנויטי זה נמשך גם במחקר המודרני, שניתח את שיטות הקדמונים והציע מתודולוגיות חדשות להבנת החיבור המיימוני ומשמעותו. מחקר זה מבקש להראות כי מסר לאון מנהל ויכוח כפול: מחד, מול פרשנים שכלתניים קיצוניים, ומאידך, בהוגים שמרניים הקוראים את מורה הנבוכים מתוך פריזמה רבנית צרה. לטענתו, ללא ידיעה פילוסופית מקיפה ועמוקה לא ניתן לפרש את מורה הנבוכים. אחד החידושים המרכזיים בשיטתו היא הצגת מתודת קריאה אזוטרית התומכת בפרשנות שמרנית למורה הנבוכים.
"Ayin Tachat Ayin" (An Eye for An Eye) in Maimonides' Outlook
This research deals with the contradiction between Maimonides' Guide to the Perplexed and Mishneh Torah, on the issue of "Eye for an eye". The article critically reviews the interpretive paths and proposes a new direction of explanation based on Maimonides' approach to the reasons for the commandments.
I believe the alleged contradiction may be used as means of deciphering Maimonides' meta-halakhic concepts and the discussion is important for understanding Maimonides' interpretation of the Oral Law and its relationship to the Bible.
תקציר
מחקר זה דן בסתירה בין דברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" לבין דבריו ב"משנה תורה" בסוגיית "עין תחת עין". המחקר עוקב אחרי השתלשלות הדיון, סוקר באופן ביקורתי את ההצעות הפרשניות, ומציע כיוון הסבר חדש המבוסס על דרכו של הרמב"ם בפרקי טעמי המצוות.
אני סבור שהסתירה לכאורה עשויה לשמש כאמצעי לפענוח התפיסה המטא-הלכתית של הרמב"ם, והדיון חשוב להבנת משנת הרמב"ם אודות התורה שבעל-פה ויחסה למקרא.
דוד בן יהודה מסיר ליאון
ר' דוד בן יהודה (להלן: רדמ"ל), שירש את תואר האצולה של אביו – Messere, נולד בשנת 1470 או 1472 (יש המקדימים לתחילת שנות החמישים), למשפחה מפורסמת ורבת השפעה בקהילה היהודית באיטליה במאה הט"ו. אביו, ר' יהודה בן יחיאל (להלן: ר"י; 1420~ - 1497/1499) כיהן כרב וראש ישיבה בקהילות אנקונה, מנטובה, נאפולי, כתב תשובות הלכתיות ופירוש למקרא, היה מחשובי מנהיגי ורבני דורו ועסק גם בפילוסופיה, רפואה, ולשון. רדמ"ל גדל באווירה התרבותית של הרנסנס האיטלקי, ולצד לימודי יהדות, זכה לחינוך שכלל עיון בלימודים קלאסיים ובחכמות החול. הוא הוסמך לרבנות ואף הורה בישיבתו של אביו בנאפולי, אך התפרנס כרופא. בעקבות הכיבוש הצרפתי של נאפולי ב-1495 ברח רדמ"ל לאימפריה העות'מאנית, וישב בקונסטנטינופול ובשאלונקי. בסביבות שנת 1500 החל רדמ"ל לכהן ברבנות ב-Valona שבאלבניה בה חיה קהילה של יהודים יוצאי יוון ואיטליה ולצידם קהילה של יוצאי חצי האי האיברי. לצד עיסוקיו הציבוריים והרבניים עסק רדמ"ל בכתיבה במגוון תורניים ואחרים: הלכה, פילוסופיה יהודית, פרשנות המקרא, דרשנות, רפואה, דקדוק עברי, ואף כתב כמה שירים. הוא יצר קורפוס ספרותי רחב היקף, שרק חלקו הגיע לידינו, ואנו למדים על כתביו מאזכורים בכתביו המאוחרים. מבין חיבוריו ששרדו יש לציין במיוחד את החיבור ההלכתי 'כבוד חכמים' המתעד מחלוקת הלכתית וחברתית שהתעוררה בקהילתו ב- Valona בסביבות 1510, העוסק בתוקפם של מנהגים הלכתיים, וכן את חיבוריו במחשבה יהודית, 'עין הקורא', 'מגן דוד', ו'שבח הנשים', ואת פירושו למגילת איכה. תורתו וכתביו של רדמ"ל ששרדו נותרו בכתבי יד, ומקטעים שונים שולבו במחקרים שעסקו בהגותו. בעשורים האחרונים גבר העניין בהגותו, וכמה חוקרים הקדישו מחקרים הנוגעים להיבטים ביוגרפיים, ביבליוגרפיים, פילוסופיים וקבליים של הגותו. בשנים האחרונות הולכים ונדפסים כתביו באופן מלא ומתוקן. רדמ"ל נפטר בסביבות שנות השלושים של המאה ה-16.
דיוניו בנושאים פילוסופיים וקבליים כוללים דיון וניתוח של מושגים ופרשיות מקראיות רבות. בין השאר, בחיבורו מגן דוד דן רדמ"ל בשמות האל ובפשרם הקבלי ובהיסטוריוגרפיה מקראית. ב'עין הקורא' מצוי דיון ארוך בפרשיית 'אצילי בני ישראל' (שמות כד ט יא), ובנושאים מקראיים נוספים. חיבורו 'שבח הנשים' המבקש ללמד את הדרכים הראויות לנשים, מסודר כפירוש לפרשיית 'אשת חיל' המקראית (משלי לא י לא). רדמ"ל מפרש כל שבח מקראי ומדגים אותו באמצעות תיאור דמות נשית מן העולם הקלאסי, תרבות הרנסנס או המסורת המקראית והיהודית. בחיבור זה מדגיש רדמ"ל שיש לפרש את ספר משלי כפשוטו, היינו כטקסט הדרכה באתיקה, ודוחה את הפרשנות הרואה בספר משמעויות פילוסופיות. רדמ"ל מבחין בין משמעויות שונות של המונח המקראי 'משל': אלגוריה (fabula ו-(parabola או פתגם (proverb).
רדמ"ל כתב רק חיבור אחד שהוקדש לפרשנות מקראית והוא פירושו לספר איכה. הוא מספר שעסק בחיבור מחמת חשיבותו להבנת קורות עם ישראל ומצבו בגלות, וכי תלמידיו ביקשו ממנו להעלות על הכתב את ביאוריו.. הוא מקדיש מאמץ רב לניתוח הטקסט ולפרשנותו על פי מדרשי חז"ל ולפי הפשט. כדרכו בכמה מחיבוריו, הוא מציע כמה וכמה פירושים מקבילים לכל פסוק, ומוסיף גם פירוש דרשני הנאמר על דרך המליצה. הוא חולק על הכלל הפרשני של ראב"ע ורד"ק לפיו המקרא נוקט "כפל ענין במלות שונות" ויש לבחון רק את המשמע הפילוסופי. לדעתו, יש לעמוד על משמעה של כל מילה ועל תפקידה בטקסט. לדעתו, גם עיקר כוונת חז"ל במדרשי המקרא היא לפרש את הפשט, אם כי חלק מהמדרשים נאמרו על דרך המליצה בלבד. כמלומד שכתב חיבורים בדקדוק עברי, הוא משלב בפירושיו דיונים מתחום זה.
בדומה לאביו ר' יהודה שהקדיש את חיבורו 'נופת צופים' לדרכי הרטוריקה וטען כי מקורה בנאומי הנביאים, גם רדמ"ל מצביע על מוטיבים רטוריים ופואטיים במקרא. בין השאר, רדמ"ל מראה כי ספר תהלים כולל כמה סוגות פואטיות ובכללן שיטות שקילה וחריזה וכי מחברו המקראי אף רומז לנושאים הקשורים בתיאוריה של המוסיקה ומערכת הצלילים.
ביבליוגרפיה
ר' דוד מסיר ליאון, 'שבח הנשים': הנשים המשובחות ודרכיהן, פירוש לפרשיית 'אשת חיל', אלי גורפינקל (עורך), מכון בן-צבי: ירושלים תש"פ [בדפוס]
אידל משה, "בין תפיסת העצמות לתפיסת הכלים בקבלה בתקופת הרנסנס", איטליה ג (תשמ"ב), עמ' פט קיא
תירוש רוטשילד חוה, משנתו הפילוסופית של ר' דוד בן יהודה מסיר ליאון, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ח
תמר דוד, "על ספר 'כבוד חכמים' לר' דוד מסיר ליאון", בספרו: מחקרים בתולדות היהודים בארץ ישראל ובאיטליה, הוצ' ראובן מס, ירושלים תשל"ג, עמ' 48 52
תירוש רוטשילד חוה, "השפעת משנת ר' יהודה הלוי על הגותו של ר' דוד מסיר ליאון", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות ג (תשמ"ב), עמ' 79 84
Israel Adler (ed.), Hebrew Writings Concerning Music in Manuscripts and Printed Books: From Geonic Times up to 1800, Müenchen : G. Henle Verlag, 1975, , pp. 114 11
Hava Tirosh Rothschild, Between Worlds: The Life and Thought of Rabbi David ben Judah Messer Leon, State University of New York Press, Albany: 1991
----- "Sefirot as Essence of God in the Writings of David Messer Leon", AJS Rwview 7 8 (1982 1983), pp. 409 425
----- "In Defense of Jewish Humanism", Jewish History 3, 2 (1988), pp. 31 57
Eli Gurfinkel, "A Commentary to Maimonides' The Guide for the Perplexed Attributed to Rabbi David ben Yehuda Messer Leon", Kobez Al Yad, Vol. 22 (2014), pp. 201-258 (Heb.)
------ Ein Hakore: Rabbi David ben Yehuda Messer Leon Commentaries to Maimonides' The Guide for the Perplexed, Vol. 1 (Research); Vol. 2 (Appendix): A Critical Edition with an Introduction, Variant Readings and Commentary, PhD. Thesis, BAR-Ilan University, Ramat Gan, 2011
----- "Rabbi David Messer Leon and his scathing attack of Rabbi Issac Abarbanel", Jewish Studies 53 (2018), pp. 170 207
---- "Identity of the of the Author of “Tehila LeDavid”, Attributed to David ben Judah Messer Leon", in Dov Schwartz & Gila Prebor (eds.), In the Path of the Hebrew Book: From Sefer Yesira to R. Soloveitchik's Writings [=Alei Sefer 26-27], Ramat Gan 2017, pp. 205 236
"The Study of Secular Knowledge in the Thought of R. Messer David Leon", B.D.D 33 (2018), pp. 31 58
במקרים רבים מציע הרב פרשנות מרתקת לדברי הרמב"ם, ופעמים שהוא מציע דרך חדשה ליישב בין המקורות המימוניים ומציג תמות השופכות אור על תמיהות וקושיות בהם עסקו דורות של מפרשים וחוקרים. הרב אינו מחלק בין הכתבים ההלכתיים ובין הכתבים הפילוסופיים של הרמב"ם ואינו מתפתה להציע הסברים שמבכרים את אחד המקורות ומפרשים לפיו את שאר המקורות. לדידו, מכלול הכתבים המימוניים מבטאים אמת מורכבת ודיאלקטית המציגה הן את האידיאה המופשטת והן את הדרכים לקדם את המציאות ולתקנה.
The scholarly way of Rabbi Shagar, as well as his thought, are shown in his many discussions on the words of Maimonides, whose image and writings occupied a central part of the rabbi’s studies. The discussion is characterized by attention to what is written and the ways in which it has been interpreted in tradition through the generations, together with openness, criticism, striving for the truth, and constant study of what G-d wants from us at this time.
In many cases, the rabbi offers a gripping interpretation of Maimonides’ words, and there are times when he offers a new way of resolving between different Maimonidean sources and presents explanations that shed light on difficulties with which generations of scholars and commentators have grappled. The rabbi does not differentiate between Maimonides’ Halachic writings and philosophical treatises and is not tempted to offer explanations that prefer one of the sources and use it to interpret the others. For his part, all of Maimonides’ writings reflect a complex and dialectical truth that presents both the abstract idea and the ways to promote and repair the reality.
בספר זה מובאים שני חיבורים המשקפים פולמוס זה ושופכים אור על תפיסותיהם של חשובי ההוגים שדנו בסוגיה. החיבור הראשון, 'מכתב תחיה', שנכתב בשלהי המאה הי"ג בידי ר' יהודה אבן זבארה, מתלמידיו של ר' אהרן הלוי (הרא"ה), עוסק בשיטותיהם של ר' אברהם אבן חייא, הרמב"ם, הרמב"ן, ובעיקר בשיטת הרא"ה; אבן זבארה מייחס לרבו תפיסה חדשה, שכמעט לא נדונה עד כה, ועוסק בשורה ארוכה של דיונים ובירורים בפרטי התחייה ובסוגיות דוגמת משיחיות וחשבון הקץ. החיבור השני, 'אקלידא דתחיית המתים', נכתב בשלהי המאה הט"ו בידי ר' סעדיה בן מימון אבן דנאן במטרה לחלוק על תפיסת התחייה ששרטט אבן זבארה, ולהציע פשר אחר לשיטת הרמב"ם.
חיבורים אלו, שאחד מהם כבר נדפס באופן חלקי, השפיעו על התגלגלות הרעיונות והוזכרו בטקסטים מאוחרים הדנים בעיקרי האמונה ובסוגיית התחייה, אך ברבות הימים הם נשכחו ונעלמו מעיני ההוגים והחוקרים. שני החיבורים מתפרסמים עתה לראשונה במהדורה מדעית מלאה, מוארת ומוערת, בצירוף מבוא רחב. המחבר בוחן את החיבורים, מעיין בטקסטים אסכטולוגיים נוספים ששרדו בכתבי יד, ומבקש למפות מחדש את השיטות בסוגיות התחייה והנושאים הנגזרים ממנה.
Rabbi Naftali Zvi Yehudah Berlin (Ha-Neziv) wrote commentaries on parts of the Bible, rabbinic literature and Geonic literature, and these writings include material which reflects a comprehensive philosophic Weltanschauung. This paper accordingly analyzes R. Berlin’s views about naziritehood, asceticism and supererogatory conduct in light of relevant material teachings from his prolific writings, and it attempts to determine what he considered to be proper conduct for the general public, as well as for those individuals who wish to adopt a more stringent approach. The article considers the sources and aims of R. Berlin’s views, and the connection between them and other, contemporary viewpoints, most notably in the Hasidic movement.
תקציר
הנצי"ב כתב חיבורים פרשניים למקרא, לספרות חז"ל והגאונים, ושיקע בפירושיו רעיונות הגותיים העולים לכדי משנה רעיונית שלמה. מחקר זה מבקש לחלץ מכתביו השונים את השקפתו ביחס לנזירות ולפרישות ולמידת חסידות (סופרארוגנציה), ולברר מהי דרך ההנהגה הדתית הראויה-בעיניו לכלל הציבור וליחידים המבקשים לקבל על עצמם הנהגה אישית קיצונית יותר.
המחקר מבקש לבחון מהם מקורות תפיסתו, מהן מגמותיה ומהי הזיקה בינה ובין תפיסות דתיות אחרות בנות-זמנו ומקומו, ובפרט תנועת החסידות.
A single page detached from a different manuscript was found in a certain manuscript of a famous treatise from the 14th Century. That manuscript is also dated to the 14th Century. The page Contains a portion of an unknown commentary on the Maimonidean thirteen principles found at the end of his introduction to the last chapter of the tractate Sanhedrin. The page found explains through running commentary words and sentences from the first principle and relates concisely to defining the criteria Maimonides used when choosing the principles to include in his list. The author offers a definition suggested in research hundreds of years later, and now it is found that it has an ancient source. Besides its modest contribution to commentary on Maimonides, this manuscript not discussed in research shows that in the 14th Century, there was wide discussion of the principles, changing what we thought previously about the quality and nature of the study of the principles in this period.
תקציר
באחד מכתבי-היד של חיבור מפורסם מן המאה הי"ד השתרבב דף בודד שנתלש מחיבור אחר בכתב-יד המתוארך אף הוא למאה הי"ד. בדף זה השתמר מקטע מפירוש בלתי ידוע על רשימת שלשה-עשר העיקרים המיימוניים שבסוף הקדמתו לפרק חלק. קטע החיבור ששרד מפרש באופן רציף מילים ומשפטים מן העיקר הראשון וכולל אף התייחסות קצרה לאחת השאלות העומדות ביסוד הדיון המתמשך בהבנת מפעלו של הרמב"ם בהעמדת עיקרים: מהו הקריטריון להכללת עיקרים ברשימה המיימונית. פתרונו של המחבר הוצע במחקר מאות שנים מאוחר יותר, ומתברר עתה שמקורו קדום הרבה יותר.
מלבד תרומתו הפרשנית הצנועה, עד נוסח זה, שטרם נידון במחקר, מלמד על היקף העיסוק בסוגית העיקרים במאה הי"ד ומשנה את הידוע לנו על אופי עיסוק זה ועל טיבו בתקופה האמורה.
מחקר זה חושף לראשונה מתוך כתב-היד את הערותיו, הגהותיו ודיוניו של ר' יעקב בכרך (1824 1896), חובב ציון ואיש ציבור, תלמיד חכם וחוקר, על מורה הנבוכים המיימוני ומקצת מפרשניו. ההערות נכתבו סביב מהדורת מורה הנבוכים שנדפסה בברלין בשנים 1791 1796 וכללה את פירושי משה נרבוני שלמה מימון ויצחק סטאנוב. ההערות כוללות שינויי נוסח או כיווני פרשנות והן מלמדות על עולמו ההגותי של המחבר, על העיסוק בחיבור המיימוני בזמנו, במקומו ובחוגו, וחושפות פרק נוסף בתולדות הפרשנות של מורה הנבוכים ובתולדות הרעיונות במחשבה היהודית.
English Abstract
This article provides the first publication of Jacob Bachrach’s notes and glosses to Maimonides’ Guide of the Perplexed as well as to some of its commentaries. Bachrach (1824-1896) was a public figure, one of the Hovevei Zion, a Torah scholar and researcher. His annotations were written as glosses to the edition of the Guide of the Perplexed published in Berlin between 1791-1796, which included commentaries by Moses Narboni, Solomon Maimon, and Isaac Satanow. Bachrach’s annotations offer textual variants and alternative interpretations, the latter providing insights into the author’s intellectual and spiritual worldview, as well as into emerging “scientific” research into the Maimonidean text.By showing the preoccupation of Bachrach with the writings of Maimonides, the current article opens up an additional chapter in the history of the commentary on the Guide of the Perplexed and the history of Jewish thought.
הטקסט מלמד על שיטתו המקראית–פרשנית של המחבר, על דעתו בכמה סוגיות פילוסופיות. מלבד אלו, יש בו תרומה להכרת רוחב דעתו של המחבר ומגוון המקצועות בהם היה בקי, וגם עדות ביבליוגרפית יחידה על חיבורים אחרים של רדמ"ל שאבדו מאיתנו. החיבור אף מסייע להבנת הרקע הריאלי-היסטורי במגוון נושאים הקשורים לחיי קהילות ישראל באיטליה בזמנו של המחבר, ובהם מעמד האישה והיחסים בין הנוצרים והיהודים.
במורה הנבוכים (ג מח* נטען כי תכליתן היא מניעת צער גופני ונפשי מבעלי החיים, בעוד בחיבורים ההלכתיים נאמר שהן בגדר 'גזרת הכתוב'. במחקר הצביעו על סתירות-לכאורה ביחס לדבריו במקומות אחרים במורה הנבוכים.
הנושא נדון רבות במהלך הדורות/ עסקו בו עשרות פילוסופים יהודים, כותבים רבניים וחוקרים, והוצעו מספר כיוונים להסבר כולל או חלקי של שיטתו. במידה רבה, פיתחו האחרונים כיוונים שהוצעו דורות רבים לפני כן; אמנם, הכותבים הקדומים לא עסקו במכלול המקורות הקשורים לסוגיה, ונכשלו בכך גם חלק מהחוקרים האחרונים.
להלן אסקור באופן ביקורתי את הכיוונים השונים שהוצעו (במקרים רבים, כיוון מסוים מתפרט לכמה דרכים), ואני מבקש לתעד את האפשרויות השונות, לעומד על המגמה הפרשנית שהם מייצגים, ולבחון את מידת התאמתם לדברי הרמב"ם בסוגיה זו. לאחר מכן אתווה כיוון הסבר שונה, שאף עשוי ליישב תמיהות נוספות על דרכו של הרמב"ם בהטעמתן של מצוות אחרות
The thirteen principles of faith listed by Maimonides have played an important role in Jewish philosophy. The issues they raised have been the focus of ongoing discussion, and the principles themselves have been the subject of numerous discussions and analyses. Inter alia, Jewish scholars and commentators have examined formational and formal aspects of the Maimonidean list and deliberated on ways to classifying the list and divide it into groups of principles. Many of them have assumed that, like every Maimonidean text, the list of principles has an orderly structure which is the product of deep thought.
The current research offers a new description of the various proposals of division by subject order. It examines the sources of these systems and their evolution from one scholar to another, studies the connection between the general scholarly conceptions of the essential nature of the list of principles, and seeks to understand Maimonides's aim in formulating the list as it has been received.
תקציר עברי
י"ג עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם מילאו תפקיד חשוב בתולדות הרעיונות בפילוסופיה היהודית, עמדו במוקדם של פולמוסים, וזכו לדיונים וניתוחים מסוגים שונים. בין השאר, בחנו הוגים ומפרשים היבטים תבניתיים וצורניים ברשימה המיימונית, ודנו האם ניתן למיין את הרשימה ולהצביע על חלוקתה לקבוצות עיקרים שונות. רבים מהם הניחו שכמו לכל טקסט מימוני, לרשימת העיקרים יש מבנה סדור והיא פרי בשל של מחשבה מעמיקה.
מחקר זה מבקש לתאר מחדש את שיטות החלוקה השונות לפי סדר נושאי, לעמוד על מקורותיהן והשתלשלותן מהוגה להוגה, ולבחון את הקשר בין ההצעות המבניות לתפיסות כוללות על מהות רשימת העיקרים והבנת מגמתו של הרמב"ם ביצירתם.
Maharal of Prague, one of the great Jewish personalities and an original thinker, discusses a wide variety of issues relating to Jewish religious thought, but his writings do not include a systematic discussion of the main principles of the Jewish religion. Nevertheless, his writings contain comments on several such principles, including a few principles which may be viewed as substitute for the Maimonidean list of thirteen principles. Maharal’s approach to this issue has not as yet been analyzed systematically, and some scholars have suggested that Maharal was not interested in establishing such principles. This study argues against this thesis and seeks to show the centrality of the principles of faith in Maharal's worldview, to reveal the basis for his principles, and to clarify the unique meaning of the term “principles of faith” according to Maharal.
תקציר
מהר"ל מפראג ידוע כאחד מגדולי האישים והמנהיגים היהודים במאה ה-16 ובראשית המאה ה-17 באירופה: פוסק הלכה, ראש ישיבה, רב קהילה ומנהיג ציבור, והוגה מעמיק שהותיר קורפוס רחב-יריעה של כתבים שרובם עוסקים במחשבת היהדות ובפרשנות האגדה. חיבוריו מקיפים נושאים מגוונים במחשבת הדת היהודית, אך אינם כוללים דיון מסודר ביסודות האמונה. למרות האמור, בכתביו משוקעים הערות בנושא ובהם מניינים של כמה יסודות, שאולי ניתן לראות בהם רשימות המבקשת להחליף את הרשימה המיימונית בת שלושה-עשר היסודות. שיטתו של מהר"ל בנושא לא נדונה עד כה באופן מסודר, ולפיכך טענו כמה מחוקרי משנתו כי מהר"ל לא מייחס חשיבות עמוקה לנושא היסודות. מחקר זה מבקש לשלול תפיסה זו, להצביע על מרכזיותם של יסודות האמונה בתפיסת עולמו של מהר"ל, לעמוד על מקורם, ולהצביע על המשמעות הייחודית של המונח 'יסודות האמונה' בעיניו.
This research portrays R. David Messer Leon’s (~ 1470–1535) exegetic methods on Maimonides' The Guide for the Perplexed. One of Italian Jewry’s spiritual leaders at the turn of the 15th-16th centuries, Messer Leon's great work, Ein HaKore, ignited controversy with other commentators. His work includes theoretical discussions alongside interpretive examples. He dealt with The Guide in his other essays as well, and offered a unique interpretive direction.
Maimonides’ treatise has been interpreted numerous times, in various and varied ways. One of the main directions that has developed since the 13th Century claims that Maimonides hid his radical views from the public, and that his writing is esoteric. Other commentators, especially since the Renaissance, offered a more conservative interpretation to The Guide, usually accepting the simple meaning of Maimonides' words. Later, many traditional and rabbinical thinkers tried to dull the radical dimension that might be implied by Maimonides' words. This hermeneutic discussion continued in modern research, by proposing new methodologies for understanding Maimonides’ inner meanings. In my study I claim that Leon’s message is double faceted: on the one hand, with extreme rational commentators, and on the other hand, with conservative thinkers who read The Guide through a narrow rabbinic prism. According to Leon, without a comprehensive and profound philosophical knowledge The Guide cannot be interpreted. One of the major innovations in his method is the introduction of an esoteric reading method that supports a conservative interpretation to The Guide for the Perplexed.
תקציר עברי
מחקר זה מבקש להציג את דרכי הפרשנות לחיבור המיימוני 'מורה הנבוכים' שהציע ר' דוד מסיר ליאון (רדמ"ל; ~1470–1535), ממנהיגי יהדות איטליה במפנה המאות 15–16. חיבורו הגדול של מסיר לאון, 'עין הקורא', הוא מדריך לדרכי הפרשנות של החיבור המיימוני, תוך פולמוס עם פרשנים אחרים וכולל דיונים תיאורטיים לצד דוגמאות פרשניות. המחבר עסק בפרשנות ה'מורה' גם בחיבוריו האחרים, והציע כיוון פרשני ייחודי.
החיבור המיימוני 'מורה הנבוכים' התפרש מאז כתיבתו בדרכים שונות ומגוונות. אחד הכיוונים המרכזיים שהתפתח מאז המאה הי"ג טוען שהרמב"ם הסתיר את דעותיו הרדיקליות מן ההמון וכי כתיבתו היא אזוטרית. הוגים אחרים, במיוחד מאז תקופת הרנסאנס, הציעו פרשנות שמרנית יותר למורה הנבוכים, המקבל בדרך כלל את משמעם הפשוט של דברי הרמב"ם. מאוחר יותר ניסו הוגים מסורתיים ורבניים רבים להקהות את הממד הרדיקלי שעשוי להשתמע מדברי הרמב"ם. דיון הרמנויטי זה נמשך גם במחקר המודרני, שניתח את שיטות הקדמונים והציע מתודולוגיות חדשות להבנת החיבור המיימוני ומשמעותו. מחקר זה מבקש להראות כי מסר לאון מנהל ויכוח כפול: מחד, מול פרשנים שכלתניים קיצוניים, ומאידך, בהוגים שמרניים הקוראים את מורה הנבוכים מתוך פריזמה רבנית צרה. לטענתו, ללא ידיעה פילוסופית מקיפה ועמוקה לא ניתן לפרש את מורה הנבוכים. אחד החידושים המרכזיים בשיטתו היא הצגת מתודת קריאה אזוטרית התומכת בפרשנות שמרנית למורה הנבוכים.
"Ayin Tachat Ayin" (An Eye for An Eye) in Maimonides' Outlook
This research deals with the contradiction between Maimonides' Guide to the Perplexed and Mishneh Torah, on the issue of "Eye for an eye". The article critically reviews the interpretive paths and proposes a new direction of explanation based on Maimonides' approach to the reasons for the commandments.
I believe the alleged contradiction may be used as means of deciphering Maimonides' meta-halakhic concepts and the discussion is important for understanding Maimonides' interpretation of the Oral Law and its relationship to the Bible.
תקציר
מחקר זה דן בסתירה בין דברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" לבין דבריו ב"משנה תורה" בסוגיית "עין תחת עין". המחקר עוקב אחרי השתלשלות הדיון, סוקר באופן ביקורתי את ההצעות הפרשניות, ומציע כיוון הסבר חדש המבוסס על דרכו של הרמב"ם בפרקי טעמי המצוות.
אני סבור שהסתירה לכאורה עשויה לשמש כאמצעי לפענוח התפיסה המטא-הלכתית של הרמב"ם, והדיון חשוב להבנת משנת הרמב"ם אודות התורה שבעל-פה ויחסה למקרא.
דוד בן יהודה מסיר ליאון
ר' דוד בן יהודה (להלן: רדמ"ל), שירש את תואר האצולה של אביו – Messere, נולד בשנת 1470 או 1472 (יש המקדימים לתחילת שנות החמישים), למשפחה מפורסמת ורבת השפעה בקהילה היהודית באיטליה במאה הט"ו. אביו, ר' יהודה בן יחיאל (להלן: ר"י; 1420~ - 1497/1499) כיהן כרב וראש ישיבה בקהילות אנקונה, מנטובה, נאפולי, כתב תשובות הלכתיות ופירוש למקרא, היה מחשובי מנהיגי ורבני דורו ועסק גם בפילוסופיה, רפואה, ולשון. רדמ"ל גדל באווירה התרבותית של הרנסנס האיטלקי, ולצד לימודי יהדות, זכה לחינוך שכלל עיון בלימודים קלאסיים ובחכמות החול. הוא הוסמך לרבנות ואף הורה בישיבתו של אביו בנאפולי, אך התפרנס כרופא. בעקבות הכיבוש הצרפתי של נאפולי ב-1495 ברח רדמ"ל לאימפריה העות'מאנית, וישב בקונסטנטינופול ובשאלונקי. בסביבות שנת 1500 החל רדמ"ל לכהן ברבנות ב-Valona שבאלבניה בה חיה קהילה של יהודים יוצאי יוון ואיטליה ולצידם קהילה של יוצאי חצי האי האיברי. לצד עיסוקיו הציבוריים והרבניים עסק רדמ"ל בכתיבה במגוון תורניים ואחרים: הלכה, פילוסופיה יהודית, פרשנות המקרא, דרשנות, רפואה, דקדוק עברי, ואף כתב כמה שירים. הוא יצר קורפוס ספרותי רחב היקף, שרק חלקו הגיע לידינו, ואנו למדים על כתביו מאזכורים בכתביו המאוחרים. מבין חיבוריו ששרדו יש לציין במיוחד את החיבור ההלכתי 'כבוד חכמים' המתעד מחלוקת הלכתית וחברתית שהתעוררה בקהילתו ב- Valona בסביבות 1510, העוסק בתוקפם של מנהגים הלכתיים, וכן את חיבוריו במחשבה יהודית, 'עין הקורא', 'מגן דוד', ו'שבח הנשים', ואת פירושו למגילת איכה. תורתו וכתביו של רדמ"ל ששרדו נותרו בכתבי יד, ומקטעים שונים שולבו במחקרים שעסקו בהגותו. בעשורים האחרונים גבר העניין בהגותו, וכמה חוקרים הקדישו מחקרים הנוגעים להיבטים ביוגרפיים, ביבליוגרפיים, פילוסופיים וקבליים של הגותו. בשנים האחרונות הולכים ונדפסים כתביו באופן מלא ומתוקן. רדמ"ל נפטר בסביבות שנות השלושים של המאה ה-16.
דיוניו בנושאים פילוסופיים וקבליים כוללים דיון וניתוח של מושגים ופרשיות מקראיות רבות. בין השאר, בחיבורו מגן דוד דן רדמ"ל בשמות האל ובפשרם הקבלי ובהיסטוריוגרפיה מקראית. ב'עין הקורא' מצוי דיון ארוך בפרשיית 'אצילי בני ישראל' (שמות כד ט יא), ובנושאים מקראיים נוספים. חיבורו 'שבח הנשים' המבקש ללמד את הדרכים הראויות לנשים, מסודר כפירוש לפרשיית 'אשת חיל' המקראית (משלי לא י לא). רדמ"ל מפרש כל שבח מקראי ומדגים אותו באמצעות תיאור דמות נשית מן העולם הקלאסי, תרבות הרנסנס או המסורת המקראית והיהודית. בחיבור זה מדגיש רדמ"ל שיש לפרש את ספר משלי כפשוטו, היינו כטקסט הדרכה באתיקה, ודוחה את הפרשנות הרואה בספר משמעויות פילוסופיות. רדמ"ל מבחין בין משמעויות שונות של המונח המקראי 'משל': אלגוריה (fabula ו-(parabola או פתגם (proverb).
רדמ"ל כתב רק חיבור אחד שהוקדש לפרשנות מקראית והוא פירושו לספר איכה. הוא מספר שעסק בחיבור מחמת חשיבותו להבנת קורות עם ישראל ומצבו בגלות, וכי תלמידיו ביקשו ממנו להעלות על הכתב את ביאוריו.. הוא מקדיש מאמץ רב לניתוח הטקסט ולפרשנותו על פי מדרשי חז"ל ולפי הפשט. כדרכו בכמה מחיבוריו, הוא מציע כמה וכמה פירושים מקבילים לכל פסוק, ומוסיף גם פירוש דרשני הנאמר על דרך המליצה. הוא חולק על הכלל הפרשני של ראב"ע ורד"ק לפיו המקרא נוקט "כפל ענין במלות שונות" ויש לבחון רק את המשמע הפילוסופי. לדעתו, יש לעמוד על משמעה של כל מילה ועל תפקידה בטקסט. לדעתו, גם עיקר כוונת חז"ל במדרשי המקרא היא לפרש את הפשט, אם כי חלק מהמדרשים נאמרו על דרך המליצה בלבד. כמלומד שכתב חיבורים בדקדוק עברי, הוא משלב בפירושיו דיונים מתחום זה.
בדומה לאביו ר' יהודה שהקדיש את חיבורו 'נופת צופים' לדרכי הרטוריקה וטען כי מקורה בנאומי הנביאים, גם רדמ"ל מצביע על מוטיבים רטוריים ופואטיים במקרא. בין השאר, רדמ"ל מראה כי ספר תהלים כולל כמה סוגות פואטיות ובכללן שיטות שקילה וחריזה וכי מחברו המקראי אף רומז לנושאים הקשורים בתיאוריה של המוסיקה ומערכת הצלילים.
ביבליוגרפיה
ר' דוד מסיר ליאון, 'שבח הנשים': הנשים המשובחות ודרכיהן, פירוש לפרשיית 'אשת חיל', אלי גורפינקל (עורך), מכון בן-צבי: ירושלים תש"פ [בדפוס]
אידל משה, "בין תפיסת העצמות לתפיסת הכלים בקבלה בתקופת הרנסנס", איטליה ג (תשמ"ב), עמ' פט קיא
תירוש רוטשילד חוה, משנתו הפילוסופית של ר' דוד בן יהודה מסיר ליאון, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ח
תמר דוד, "על ספר 'כבוד חכמים' לר' דוד מסיר ליאון", בספרו: מחקרים בתולדות היהודים בארץ ישראל ובאיטליה, הוצ' ראובן מס, ירושלים תשל"ג, עמ' 48 52
תירוש רוטשילד חוה, "השפעת משנת ר' יהודה הלוי על הגותו של ר' דוד מסיר ליאון", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות ג (תשמ"ב), עמ' 79 84
Israel Adler (ed.), Hebrew Writings Concerning Music in Manuscripts and Printed Books: From Geonic Times up to 1800, Müenchen : G. Henle Verlag, 1975, , pp. 114 11
Hava Tirosh Rothschild, Between Worlds: The Life and Thought of Rabbi David ben Judah Messer Leon, State University of New York Press, Albany: 1991
----- "Sefirot as Essence of God in the Writings of David Messer Leon", AJS Rwview 7 8 (1982 1983), pp. 409 425
----- "In Defense of Jewish Humanism", Jewish History 3, 2 (1988), pp. 31 57
Eli Gurfinkel, "A Commentary to Maimonides' The Guide for the Perplexed Attributed to Rabbi David ben Yehuda Messer Leon", Kobez Al Yad, Vol. 22 (2014), pp. 201-258 (Heb.)
------ Ein Hakore: Rabbi David ben Yehuda Messer Leon Commentaries to Maimonides' The Guide for the Perplexed, Vol. 1 (Research); Vol. 2 (Appendix): A Critical Edition with an Introduction, Variant Readings and Commentary, PhD. Thesis, BAR-Ilan University, Ramat Gan, 2011
----- "Rabbi David Messer Leon and his scathing attack of Rabbi Issac Abarbanel", Jewish Studies 53 (2018), pp. 170 207
---- "Identity of the of the Author of “Tehila LeDavid”, Attributed to David ben Judah Messer Leon", in Dov Schwartz & Gila Prebor (eds.), In the Path of the Hebrew Book: From Sefer Yesira to R. Soloveitchik's Writings [=Alei Sefer 26-27], Ramat Gan 2017, pp. 205 236
"The Study of Secular Knowledge in the Thought of R. Messer David Leon", B.D.D 33 (2018), pp. 31 58
'רחמים' mercy (יהדות; ימי הביניים)
ההוגים והפרשנים היהודים בימי הביניים בחנו את המקורות המקראיים והחז"ליים ודנו בהיבטים שונים של הרחמים. יש להעיר, שכמו כמה מונחים דתיים אחרים, המילה העברית 'רחמים' כוללת הקשרים סמנטיים ודתיים שהמונח mercy'' שנקבע כתרגומה האנגלי אינו מביע את מלוא משמעותם. mercy'' נגזרת מהמילה הלטינית merces אשר הוראתה תשלום או משכורת, כלומר נושאת קונוטציה של פיצוי. לעומת זאת, המונח 'רחמים' נגזר מהאבר הנשיי 'רֶחֶם' ונושא קונוטציה אלטרואיסטית [ראו סוקולוב]. למרות זאת, לשם הנוחות ננקוט במונח 'mercy'' (בגרסה האנגלית של) מאמר זה.
רחמי האל
האל מתואר במקרא בשלל תארים ובהם רחמים: " אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד 6; ראו גם: דברים ד 31; תהלים עח 38; פו 15; קמה 9; ועוד).. אפיון האל באמצעות תארים ובכללו תיאורו כרחמן עוררו דיון ממושך במחשבה היהודית, שכן האל אינו גוף; הרחמים הם רגש הנובע מחשיפה למצבו של הזולת והשפעה ממנו, ונתפסים ככוח גופני, בעוד האל הוא טרנסנדנטי ואינו נפעל.
חז"ל זיהו ברשימה מקראית של שבחי האל (שמות לד 6–7) שנזכרה בתפילת משה לסליחה על חטא העגל את 'מידות הרחמים', היינו בחינות שונות של הנהגה ברחמים שבהן האל מנהיג את העולם, והצביעו על חשיבותן כסדר תפילה. ההבחנה המדויקת בין המונחים, אופן מניינם, והמשמעות שהם צופנים, נדונו רבות בימי הביניים ויש בהם גישות שונות. רוב המדרשים סבורים שמניין מידות הרחמים הוא שלוש-עשרה, אך התפלמסו בשאלה איך לקרוא ולפסק את פסוקי המקרא. בעקבות חז"ל, קיבלו הראשונים את מניין המידות הכולל (שלש-עשרה) אך התפלמסו בנקודות שונות. אחת מנקודת המחלוקות החשובות היא האם יש למנות בין שלוש עשרה המידות את שני שמותיו הראשונים של האל "ה', ה'". לפי רוב המפרשים וההוגים, שני השמות נחשבים כשתי תכונות נפרדות הקשורות לרחמים (ראב"ע ורמב"ן לשמות לד 6–7; רבינו תם, בתוספות, ראש השנה, יז ע"ב ד"ה 'שלש עשרה מדות'). ר' יצחק לוריא (האר"י), המקובל הגדול בן המאה ה-16 ממיין את המידות באופן אחר; הוא אינו מונה את שני שמות האל הראשונים, ובמקומם מחלק שתיים מן המידות האחרות ("ארך אפיים"; "נוצר חסד לאלפים") לשני חלקים, וכך להגיע למספר שלוש-עשרה. שיטת ספירה זו הפכה פופולרית מאוד ונפוצה בתקופה המודרנית המוקדמת. מקובלים ייחסו לרשימת מידות הרחמים משמעות רבה וחלקם ניסו להקבילה למונחים וייצוגים בסיסיים אחרים, דוגמת עשר הספירות או שלשה עשר יסודות האמונה המיימוניים [ראו גורפינקל, תשע"ח]
בעקבות חז"ל, רואים גם המקובלים את מידת הרחמים כמידה ממוצעת (מפשרת) בין 'חסד' ל'דין' או הכוללת אותם, והיא 'הקו האמצעי' שממנו יורד השפע האלוהי לעולם (ראו למשל זוהר, בראשית, לך לך, פז ע"ב). לפי הקבלה התיאורגית, האדם נדרש לקיים את המצוות ולכוון כוונות ו'ייחודים' על מנת להוריד את השפע לעולם, ובין השאר גם להחיל את הרחמים האלוהיים [לורברבוים, עמ' 156–169].
אזכור רחמיו של האל חוזר פעמים רבות בליטורגיה. מגמה זו מצויה כבר בתפילות שניסחו חז"ל (לדוגמא, ברכת 'סלח לנו' בתפילת העמידה), והיא הורחבה מאוד בתפילות ובפיוטים שחיברו וקבעו חכמי ימי הביניים. אזכורים אלה מצויים הן כשבח והן כחלק מתפילה לרחמיו. המתפלל מבקש מהאל שיפעל ברחמים ויסלח לו (למשל, (לדוגמא, בתחנון הנאמר בימי שני וחמישי, ובפיוטי הסליחות), ירפא חולים (כגון: 'מי שברך לחולה'), או ירחם על נשמות הנפטרים ('אל מלא רחמים').
רחמי האדם
חז"ל הדגישו שאחת המידות הטובות שהאדם צריך לסגל לעצמו היא הרחמים, ועמדה זו אומצה על-ידי חכמי ימי הביניים שעמדו על חשיבותה ודרכיה [למשל: רמב"ם, ספר המצוות, השורש התשיעי; רבינו יונה מגירונדי, שערי תשובה, ג לו]. למרות שבפילוסופיה היוונית-ערבית לא נחשבה מידת הרחמים כמידה טובה בעלת ערך מוסרי, נראה שגם הוגים יהודיים הקרובים למסורות אלה (דוגמת הרמב"ם), ראו במידת הרחמים מידה טובה. חובה זו נובעת לפי חכמי ימי הביניים מהצו המקראי "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט 18) או מהציווי החוזר כמה פעמים על הצורך להדמות לאל וללכת בדרכיו (דברים י 12; יג 5; כח 8). מאידך, כבר המקרא הזהיר שאין לרחם בדין ויש להכריעו ללא משוא פנים. פוסקי ההלכה בימי הביניים התלבטו באיזו מידה יש לחייב או להמליץ על התנהגות שהיא לפנים משורת הדין ומשום רחמים [ראו שפירא; טברסקי, 316-320].
מצוות הקשורות לרחמים
רוב פרשני ימי הביניים סבורים שיש טעמים למצוות והם מצביעים על הטעם או התכלית לציוויים, ומתברר שקיימת מחלוקת האם מצוות מקראיות שבהן בולט ממד הרחמים נובעות מרחמי האל או ממידת הרחמים הנדרשת מן האדם. כמה מפרשים והוגים ציינו שהאל ציווה לשלח את הציפור-האם כאשר אדם מעוניין לקחת את הגוזלים או הביצים ('שילוח הקן'; דברים כב 6–7); וכן אסר לשחוט באותו יום אם והוולד שלה ('אותו ואת בנו'; ויקרא כב 28) מחמת רחמנותו על בעלי חיים (רמב"ם, מורה הנבוכים, ג, 48). לעומתם, מפרשים אחרים טוענים שמצוות אלה אינן מלמדות על מהותו של האל, שהרי היא מופשטת ואינה בעלת תארים, אלא על מגמתו לחנך את מקיימי המצוות הללו ולהטמיע בהם את מידת הרחמים (למשל פירוש רמב"ן, לדברים כב 6; ראו פיקסלר; גורפינקל; תבורי)
ברוח זו מסבירים מצוות מקראיות נוספות, שניתן לקשר אותן לרחמים על בעלי חיים. בין השאר, צוינו האיסורים לחרוש בעזרת בהמות משני מינים ('לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו'; דב' כב 10), לבשל גדי בחלב אמו (שמות כג 29; לד 26; דברים יד 21), האיסור למנוע משור לאכול במהלך עבודתו ("('לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ'; דברים כה 4), האיסור לשחוט בעל חיים או להקריבו בעודו פחות מגיל שמונה ימים (ויקרא כב 27); חובת השחיטה בסכין חדה ודווקא בצוואר הבהמה (רמב"ם, מורה הנבוכים, ג 26), והחובה לסייע בפריקת משא מבעל חיים המתקשה לנושאו ואפילו הוא שייך לאדם שנוא ('עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ'; שמות כג 10). חז"ל אף נחלקו האם ניתן להצביע על איסור מקראי לצער בעלי חיים, או שמא מדובר באיסור מאוחר יותר. חז"ל לא הכריעו בכך, והוויכוח על תוקף איסור זה המשיך גם בימי הביניים [ראו שטיינברג].
גם כמה מצוות המתייחסות לבני אדם כוללת ממד של רחמים, כגון הציווי למול את הבנים כבר בהיותם עולי ימים, בזמן שהצער קטן יחסית, או ההלכות המעצבות את היחס לעבדים.
מאידך, קיימות מצוות שנראות כסותרות את מידת רחמים, כגון הריגת בן סורר ומורה (דברים כא 18-21), השמדת עמלק (שמות כה 17-19) או הריגת תושבי עיר שרובם עבדו עבודת אלילים ('עיר הנדחת'; דברים יג 13-19). כבר חז"ל התקשו ביחס למצוות אלה וטרחו להסבירן, ומגמה זו התפתחה בימי הביניים. בנוסף, מידת הרחמים עיצבה גישות ושיטות פסיקה הלכתיות, ואחת הדוגמאות לכך היא המגמה המבקשת למצוא היתרים, אפילו דחוקים, לאשה ('עגונה') שבעלה נעלם ואין הוכחה שנפטר (רמב"ם, משנה תורה, הלכות גירושין יג כט; ראו גם שפרבר, 2007, 55-60, 91-93; שפרבר, תשס"ח, עמ' 160 הערה 248).
ביבליוגרפיה
גורפינקל אלי, "י"ג עיקרי האמונה וי"ג מידות הרחמים", דעת 84 (תשע"ח), עמ' 35–81
גורפינקל אלי, "'כי צער בעלי חיים בזה גדול מאוד' (מו"נ ג מח): טעמי איסור 'אותו ואת בנו' ומצוות שילוח הקן - בין משנה תורה למורה הנבוכים", דעת [בדפוס]
ויטאל חיים, שער הכוונות, יהודה צבי ברנדווין (עורך), ירושלים תשמ"ח
טברסקי יצחק, מבוא למשנה תורה לרמב"ם, מ"ב לרנר (תרגום), ירושלים תשס"א
סוקולוב משה, "רחמים אינם mercy: קפידא אטימולוגית ולימוד תורה", בתוך: לשון רבים; העברית כשפת תרבות. יותם בנזימן (עורך), ירושלים: מכון ון ליר; [בני ברק]: הקיבוץ המאוחד, 2013, עמ' 194–200
פיקסלר דרור, "טעמי המצוות במורה הנבוכים ויחסם לשאר כתבי הרמב"ם (עיון בטעמי מצוות שילוח הקן)", צהר כב (תשס"ה), עמ' 95 104
שטיינברג אברהם, "צער בעלי חיים לאור ההלכה", אסיא א (תשל"ט), עמ' 263–269
שפירא חיים, "מידת הרחמים במשנת הרמב"ם: אתיקה, משפט ותיאולוגיה", בתוך: הלכה ומשפט; ספר הזיכרון למנחם אלון, אריה אדרעי ואחרים (עורכים), האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע"ח, עמ' 333–358
שפרבר דניאל, דרכה של הלכה: קריאת נשים בתורה, פרקים במדיניות פסיקה, ירושלים תשס"ז
שפרבר דניאל, נתיבות פסיקה: כלים וגישה לפוסק ההלכה, ירושלים תשס"ח
תבורי יוסף, "שילוח הקן: על היחס בין טעם המצווה לבין דיניה", בתוך: מחקרים בהלכה ובמחשבת ישראל; מוגשים לכבוד הרב פרופ’ מנחם עמנואל רקמן, משה בר (עורך), רמת-גן, אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ד, עמ' 121–141
המורה לדורו ולדורות - כנס השקת המהדורה החדשה של ׳מורה הנבוכים׳ של הרמב״ם
שניות ראשונות עוצמת הקול חלשה
0:00 פתיחה של ד"ר אלי גורפינקל
3:44 ברכת הרב עתניאל מנצור
8:28 המורה לנבוכי דורנו: דברי הרב יעקב אריאל
27:33 גדלות האדם והאומץ לחשוב: דברי הרב יהודה אלטשולר
54:39 התבונה בחיי האדם: שיח בין פרופ' מנחם קלנר וד"ר אסתי אייזנמן
1:21:36 מושב שני. ברכת יגאל בן שלום
1:32:52 ברכת פרופ' ירון הראל
1:41:30 רלוונטית מחשבת הרמב"ם: שיח בין פרופ' משה הלברטל וד"ר אלי גורפינקל
2:13:07 מעשה הספר: שיח בין הרב ד"ר יוחאי מקבילי, הלל גרשוני וד"ר אלי
Therefore, it is surprising to find that on one of the Mitzvoth chapters in the Guide (Part 3, 40), Maimonides refers to a Biblical law, and specifies the law that arises from it in a way that is different from the explicitly stated law in the Torah and in Chazal: Maimonides is dealing there with the reasoning of the penal laws in the Torah, and rules that in the paragraph that deals with human life's worth (Vayikra 27, 1, 8), there is a ratio between the amount of the fine one should pay in the event that his beast killed a slave, and the amount a free man in the laws of Arachin. He notes that the maximum amount is 50 Shekels, while the Bible expressly notes an amount of 60.
The lecture reviews the proposals of interpretation raised by scholars and researchers over the centuries, notes the various difficulties of these proposals, and offers a new direction to solve the problem. In addition, the lecturer aims to conclude from this textual and halchical study conclusions on the characterization of the interpretation of the Guide, and on how the book perceived for generations.
ובדקדקנות מופלגת, והבהיר שהסתירות הפנימיות בחיבורו אינן תוצאה של טעות או שכחה, אלא הן נובעות מתוך מגמה אזוטרית. לפיכך, מפליאה מאוד העובדה שהרמב"ם מתייחס לדין המקראי של 'ערכי אדם' (ויקרא כז א ח), מציין ערך כספי השונה מן המפורש במקרא, ואף משתמש בקביעה זו להסברת דין אחר. ההרצאה סוקרת את ההצעות הפרשניות שהועלו על ידי חכמים וחוקרים במהלך הדורות, עומדת על הקשיים השונים בהן, ומציעה כיוון חדש לפתרון הבעייה. בנוסף, מבקש המרצה להסיק מעיון טקסטואלי והלכתי זה מסקנות על אפיון דרכי הפרשנות של מורה הנבוכים, והאופן בו נתפס החיבור במשך הדורות.
The author stipulates the many additions included in the new edition i.e. the clear nice print, additional source references and the masterpiece – an index of values and wide ranging sources, which has been edited for the first time for all the books of the Maharal included in the edition. The author also points out many bizarre decisions with regards to the print, and is troubled by the inclusion of a work that was previously thought to have been written by the Maharal’s son in law but is today known to be a forgery. He praises the movement to correct the text but sees the decision to rely only on previous printings and to not insist on comparing the wording to the hand written documents that are available to us as a fundamental deficiency. From an examination that was carried out it appears that at least some of the former printing errors remain in this edition and were not corrected as the editors promised.