Avi Dentelski

היום השביעי של סוכות הנקרא 'הושענא רבה' (הו"ר), הפך משלהי ימי המקדש השני מסתם יום של חול-המועד ליום בעל משמעות מיוחדת; משמעות זו הלכה והתעצמה עם השנים, הן ברובד הנגלה והן ברובד הנסתר, עד שכבר בראשית ימי הביניים הפך הו"ר ל'יום החותם', מעין שילוב בין ראש השנה, יום כיפור וליל שבועות. ההסבר המקובל למהותו המיוחדת של היום נעוץ בהיותו סופם של ימי הסוכות, בהם נידון הציבור על גשמי השנה הבאה. הצורך העז בגשמים (המשתקף באופן מוחשי ביותר במסכת תענית), אכן יכול להסביר את חרדת הדין שאחזה בציבור המתפללים בימי הסוכות ובייחוד ביום האחרון, שהיווה מעין מקבילה לתפילת נעילה בסופו של יום הכיפורים. עם זאת, אין בכך הסבר לכתרים המיסטיים שנקשרו ליום הו"ר ולמנהגים החריגים שנהגו בו, כאלו שאינם קשורים כלל לגשמים. אני מבקש לטעון, בהתבסס על אופיו המיוחד של חג הסוכות כפי שהוא משתקף במקרא (ובמידה מסוימת אף בברית החדשה), כי היום השביעי של חג הסוכות הוא-הוא היום האחרון של 'אחרית הימים', המכונה במקרא 'היום ההוא' או 'יום ה’ ' – ביום זה יסתיימו מלחמות אחרית הימים והעולם יעבור לשלב של 'העולם הבא', המסומל בשמיני עצרת. ידיעה נבואית זו שהיתה נחלתם של אחרוני הנביאים, חלחלה בזרמי העומק של ההגות, המיסטיקה והליטורגיה היהודיים, ובאה לידי ביטוי בתפיסה הייחודית של הו"ר ובמנהגים החריגים השונים הקשורים אליו.


Since the end of the Second Temple era, the seventh day of Sukkot, called Hoshana Rabbah (HR), evolved into a significantly unique day; It’s significance grew stronger during the years, both in the overt stratum as well as the occult one, so that already at the early medieval era HR became ‘the day of the seal’, a combination of Rosh Hashanah, Yom Kippur and Shavuot. The common explanation for that significance is based on the fact that HR is the last day of Sukkot, the festival wherein the nation is judged about the next year’s rains. The desperate need for rain (which reflects most lively in tractate Ta’anit) may indeed explain the ‘anxiety of judgment’ that affected the dovening community at Sukkot and especially at its last day, perceieved as a parallel to the prayer of N’eilah at the end of Yom Kippur. Yet, it does not explain the mistical aura that grew around HR and the exceptional customs applied to it, customs that have nothing to do with the need of rain. I would like to suggest, based on the unique character of Sukkot as reflected in the Hebrew Bible (and to some extent in the NT as well), that the seventh day of Sukkot is nothing but the last day of the eschaton (Acharit Hayamim), called “that day” or “the day of YHWH” in the Bible – at that day the eschaton’s wars shall end and the world will turn to the phase of ‘the world to come’ resembled by Shmini Atzeret. That prophetic insight, the heritage of the last biblical prophets, seeped into the deep currents of the Jewish thought, misticism and liturgy, as expressed in the unique perception of HR and the exceptional customs applied to it.

סיפור מלחמתו של יהורם מלך ישראל כנגד מואב (מל"ב ג) נתפס במחקר המקראי כ'לגנדה', או כסיפור ניסי-נבואי, שנועד להאדיר את שם גיבורו, אלישע, המבוסס על גרעין היסטורי שנוי במחלוקת. תפיסה זו אינה מניחה את הדעת, שכן מל"ב ג חורג משמעותית ממאפייני הז'אנר בכמה היבטים - ובראשם כישלונה לכאורה של נבואת אלישע, בשל נסיגתו התמוהה של צבא ישראל בסוף הסיפור (ג 27) למרות הבטחת הניצחון של הנביא (ג 19-18). מאמר זה נועד להוכיח כי מל"ב ג הינו יצירה היסטוריוגרפית ולא לגנדה, בעלת מאפיינים היסטוריוגרפיים מובחנים, כאשר הבולט שבהם הינו השיפוט התיאולוגי של גיבורי הסיפור, יהורם וישראל, לאור חטא עבודת הבעל שלהם. חטא זה חורז את הפרק מתחילתו ועד סופו, במפורש או במרומז, ובכך מעניק פשר חדש לסיפור כולו – ואגב כך מאפשר להציע פתרון חדש לבעיה העתיקה אודות הקשר המסתורי בין קרבנו של מישע לבין הקצף הגדול על ישראל שהוביל לסופו של מסע המלחמה.

The story of Jehoram's campaign against Moab (2Kings 3) is perceived in the biblical scholarship as a legenda, or as a miraculous-prophetic story, aimed to glorify its hero, Elisha, based (or not) on a debated historical core. This perception is not satisfactory, since 2Kings 3 significantly deviates from the genre's typical characteristics  for several reasons - notably Elisha's prophecy alleged failure, due to the puzzling withdrawal at the end of the story (3:27) despite his victory promise (3:18-19). This article attempts to prove that 2 Kings 3 is an historiographical narrative, containing distinct historiographical attributes. The most prominent of them is the theological judgment of the story's heroes, namely Jehoram and Israel, in accordance with their sin of idolatry. This sin threads the chapter from its beginning to its very end, explicitly or tacitly, thus sheds new light on the story as a whole – and by the way allows suggesting a new solution to the ancient problem of the enigmatic relation between Mesha's sacrifice and the great wrath came on Israel, leading the campaign to its end.