רס גסטה

רס גסטה (מלטינית: Res gestae) הוא כלל בדיני ראיות המתיר קבלת עדות מפי השמועה בבית משפט.

מקור השם

מקור המונח בביטוי הלטיני "res gesta pars rei gestae" היינו "לא פחות ולא יותר מחלק מההתרחשות".

משמעות הכלל

רס גסטה הוא מצב בו יקבל בית משפט עדות שהיא מפי השמועה (שאינה ממקור ראשון) בשל הנסיבות בהן ניתנה אותה עדות.

בתי המשפט הכירו בעובדה שדברים הנאמרים ב"להט הרגע" וב"סערת רגשות" הם דברי אמת, ולכן גם אדם ששמע אותם יכול להעיד על נכונותם (להבדיל ממצב הדברים הרגיל בו עד יכול להעיד רק על כך ששמע דברים ולא על כך שהם אמת).

רס גסטה במשפט הישראלי

סעיף 9 לפקודת הראיות דן בחריג האמרה הספונטנית לכלל הפוסל עדות מפי השמיעה. סעיף זה קובע:

עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט.

— פקודת הראיות

פסק הדין המנחה לעניין רס גסטה במשפט הישראלי הוא 7293/97, ז'אפר עאמר נ' מדינת ישראל, בו הורשעו שודדים לאחר שרכב ששימש בשוד נמצא ברשות המורשעים. באותו מקרה, העדות בדבר הרכב בו נעשה שימוש נרשמה על ידי מתנדב במשטרה אשר העיד כי קיבל הודעה טלפונית מאישה, אשר אמרה לו כי היא רואה את השודדים נוסעים ברכב וציינה את מספר הרכב. כאמור, זהותה של האישה שמסרה את ההודעה לא נרשמה, ולכן היא לא הוזמנה למסור עדות במשפט. הרישום ועדות המתנדב הן עדויות מפי השמועה, מאחר שמי שראתה את הרכב לא באה להעיד, ועדותה נאמרה מחוץ לכותלי בית המשפט.

באותו מקרה קבע בית המשפט כי מדובר בעדות ספונטנית. עדות כזו מתקבלת בדרך כלל כראיה על אף היותה עדות מפי שמיעה, שכן ההנחה היא כי מסירה ספונטנית של אמרה מפחיתה את החשש כי מוסר האמרה אינו מהימן וכי הייתה לו שהות לארגן את גרסתו ולסלף את אימרתו, כן מופחת החשש, כי תוכן האמרה אינו מדויק הואיל וזכרונו של מוסר האמרה בגד בו.

ספונטניות האמרה נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ההלכה הפסוקה בהקשר זה מדגישה שתי נסיבות עיקריות: האחת, מסירת האמרה בו-זמנית או בסמוך לאירוע שאליו היא מתייחסת; והשנייה, היותו של האירוע אליו מתייחסת האמרה מרגש ומסעיר.

במשפט המקובל, החובה להביא את העד לא חלה במקום שאין אפשרות להביא את מוסר האמרה לבית -המשפט, בין משום שאינו בחיים ובין משום שלא ניתן למוצאו בשקידה סבירה.

במשפט המקובל האמריקני העדת מוסר האמרה אינה נדרשת גם כאשר ניתן להביאו לבית-המשפט.כלל זה גם קבוע בתחיקה הפדרלית.

בית-המשפט העליון הישראלי, התיר אימרות ספונטניות כחריג לכלל הפוסל עדות-שמיעה, וזאת אף בלא שמוסריהן העידו במשפט. כך, למשל, נפסק כי יש להתיר קבלתו כראיה של פתק, שבו רשם תייר אלמוני את מספרה של מכונית אשר הייתה מעורבת בביצוע עבירה.

פ"ד עמאר קבע כי במקום שבו לא קיימת אפשרות להביא את מוסר האמרה לבית-המשפט, אין סעיף 9 לפקודה מונע קבלת אימרות ספונטניות כראיה. סעיף 9 עצמו משקף את ההלכה במשפט המקובל האנגלי, המתנה, כאמור, את קבילותה של אמרה ספונטנית בהעדת מוסר האמרה. ברם, סעיף 9 אינו קובע הסדר כולל ביחס לקבילותן של אימרות ספונטניות. בית המשפט קבע כי הסעיף לא מתייחס למקרים שבהם לא ניתן להביא את מוסר האמרה לעדות בבית-המשפט מטעמים אובייקטיביים, וזאת להבדיל ממצב העניינים שבו מוסר האמרה זמין לעדות.

סוגי רס גסטה

הפסיקה חילקה את אמירות הרס גסטה לחמישה סוגים:

1. אמרה שנאמרה תוך התרחשותו של אירוע פתאומי הגורם לסערת רגשות באופן ספונטני.
2. אמרה שנאמרה כליווי למעשה ומסבירה את עשיית המעשה.
3. אמרה המסבירה את הרגשות של דוברה.
4. אמרה המשקפת את מצב הבריאות של דובר האמרה בעת שנאמרה.
5. אמרה המשקפת כוונות לעתיד של אדם שנפטר.

אמרה שנאמרה תוך התרחשותו של אירוע פתאומי הגורם לסערת רגשות באופן ספונטני

דוגמאות לאמרות מסוג זה הן אמירה של נווט של ספינה בזמן התנגשות בספינה אחרת, או אמירה של אדם לאחר תאונה בה הוא מתייחס לסיבת התאונה. הסיבה לקבלת אמרות אלה כעדות מפי השמועה היא ההנחה שהאמירה נאמרת באופן ספונטני בסמוך לאירוע - ולכן אין חשש שמדובר בדבר שקר. לצורך זה צריכה האמירה להיות "מידית" ו"כתגובה לאירוע".

בפ"ד אפריאט נ' אבוטבול קובע בית המשפט לעניין חריג זה:

מלמד ניסיון החיים שבהתרגש אסון או מאורע המטיל באדם זעזוע נפשי או מתח עצבים הוא מאבד זמנית את הפיקוח על דרכי מחשבתו ואת כשור התמרון הרגיל. הדברים הנאמרים על ידו ברגעים כאלה ראויים לאמון מיוחד. התנאים בהם מוצאים ערובה לאמיתות הדברים ויסוד להכשרתם כראיה הם בעיקרם שלושה:

(א) אירוע הגורם התרגשות או זעזוע;

(ב) אמירת הדברים לפני שההתרגשות פגה והניה לאדם שהות להרהר ולתמרן.

(ג) שהדברים מתייחסים לנסיבות המקרה או האירוע.

אמירה שנאמרה כליווי למעשה ומסבירה את עשיית המעשה

גם במקרה בו אומר אמרה מסוימת אינו יכול להעיד, אם האמרה נאמרה במהלך המעשה וכהסבר לו, היא תתקבל כראיה לאמיתות תוכנה במסגרת כלל הרס גסטה וכחריג לכלל האוסר עדות לפי השמועה.

התנאים לקבילות אמירה זו הם:

1. האמירה נאמרת בזמן המעשה ומלווה אותו.
2. האמירה מסבירה את המעשה.
3. האמירה נאמרת על ידי עושה המעשה.

האמירה מהווה ראיה לאמיתותה היא - אך לעצם הוכחת המעשה ותנאי אמירת האמרה יש להביא ראיות נפרדות.

אמרה המסבירה את הרגשות של דוברה

אמירה המתארת את רגשות דובר האמירה קבילה כעדות מפי השמועה ובלבד שהאמירה נאמרה באופן ספונטני.

בית המשפט פסק בפ"ד יאסין:

מותר להוכיח את כוונתו או מצבו הנפשי של אדם באמצעות עדות על התנהגותו המשקפת אותה, והחוק רואה במילים שאמר בשעת מעשה, והמבטאות את כוונתו, התנהגות כזו

התנאים לקבילות אמירה זו:

1. ספונטניות.
2. העדר יסוד לחשש שהאמירה כוזבת.
3. בו זמניות - האמירה מהווה ראיה לרגשות בזמן האמירה.

בחלק מפסקי הדין רואים ביומן שרשם קורבן העבירה שנפטר כחל תחת חריג זה.

אמרה המשקפת את מצב הבריאות של דובר האמרה

התנאים לקבילות אמירה זו:

1. ספונטניות.
2. העדר יסוד לחשש שהאמירה כוזבת.
3. בו זמניות - האמירה מהווה ראיה לרגשות בזמן האמירה.

אמרה המשקפת כוונות לעתיד של אדם שנפטר

דברים שאמר נפטר הקשורים לכוונותיו לעתיד הקרוב והסמוך לפטירתו יתקבלו כראיה לאמיתות תוכנם. ההנחה של בתי המשפט היא שאדם אינו משקר שהוא אומר את כוונותיו על תוכניותיו המידיות בשיח רגיל ובמצב הדברים הרגיל.

לקריאה נוספת

• יעקב קדמי, על הראיות, חלק ראשון, תל אביב 2003, עמ' 511 - 521.