סרט מוזיקלי ("מיוזיקל"), הוא ז'אנר של סרטים שבהם משולבים שירים וריקודים שאותם מבצעים השחקנים. בדרך כלל השירים משמשים לקידום העלילה, לאפיון או לפיתוח הדמויות בסרט או לחשיפת עולם התת-מודע של הדמויות.
השימוש במוזיקה בסרטים נולד באופן טבעי, כמו שבתיאטרון נוצרו מחזות-זמר. באופן צפוי ההבדל העיקרי בין הסרטים המוזיקליים לבין מחזות-הזמר הוא עושרה של התפאורה בסרטים לעומת המחזות. סרטים מוזיקליים רבים, כמו "אוקלהומה!", "צלילי המוסיקה" ו"שיער" נעשו בדיוק לפי מחזות-זמר מצליחים. סרטים אחרים, כמו "מולין רוז'" (Moulin Rouge), נכתבו במיוחד לקולנוע, וכמה מהם, כמו "שיר אשיר בגשם" (Singin' in the Rain), הפכו, בעקבות הגרסה הקולנועית המקורית, למחזמר מצליח בשלב מאוחר יותר. ישנן מספר דוגמאות של סרטים מבוססי מחזות זמר מבוססי סרטים – סרטי קולנוע שאינם מוזיקליים, שלאחר יציאתם לאקרנים זכו לגרסה בימתית מוזיקלית, שבעקבותיה צולם הסרט בשנית, הפעם על פי המחזמר הבימתי (למשל: הסרט המוזיקלי "חנות קטנה ומטריפה" שמבוסס על מחזמר באותו השם, שבעצמו מבוסס על סרט קולנוע שאינו מוזיקלי).
פרד אסטר, מכוכבי הסרטים המוזיקליים, רוקד על התקרה והקירות בסרט "חתונה מלכותית".
על אף כל זאת, לא כל שילוב של שירים בסרט מעיד על כך שהוא משתייך לז'אנר הסרט המוזיקלי. ישנן דרכים רבות לשילוב מוזיקה בסרטים.
הדרכים המרכזיות הן:
שיר נושא – שיר שנכתב או עובד מוזיקלית במיוחד לסרט, עם חפיפה בין הנושאים שבהם עוסק השיר לנושאים שבהם עוסק הסרט. לרוב השיר יושמע רק בסוף הסרט, על רקע הכתוביות. לפני יציאת הסרט לאקרנים, יופק וידאו-קליפ כחלק ממסע יחסי הציבור של הסרט. לדוגמה: השיר "בוא" מהסרט "יוסי וג'אגר". קיומו של שיר נושא אינו תנאי הכרחי או מספק כדי לשייך סרט לז'אנר המוזיקלי.
מוזיקה אקסטרה-דיאגטית (או שיר אקסטרה-דיאגטי) ברקע – הדבקה של מוזיקה או שיר לסצנה לאחר שצולמה ונערכה, מבלי שהסצנה כוללת בתוכה את המקור למוזיקה או לשיר. הדמויות בסצנה אינן שומעות את המוזיקה בעצמן. מוזיקה זו נועדה כדי ליצור אווירה מתאימה לקראת האירועים שהולכים להתרחש מיד בסרט, כדי לעורר בצופים רגשות שגם המוזיקה הייתה מעוררת בהם, בהתאם לסגנון המוזיקלי. (למשל: השיר "Mr. Lonely" המוכר מהסרט "אסקימו לימון" יעורר בצופים רגשות אמפתיה כלפי הגיבור המאוהב והבודד). גם קיומה של מוזיקה שכזו אינה תנאי הכרחי כדי שסרט ייחשב כשייך לז'אנר המוזיקלי.
ג'ין קלי, שנחשב בעיני רבים לאחד הרקדנים הטובים ביותר בהוליווד.מוזיקה דיאגטית או שיר דיאגטי + ריאליסטי – מוזיקה או שיר הנשמעים הן על ידי הדמויות בסצנה והן על ידי הצופים, כאשר יש הסבר בתוך הסצנה למקור המוזיקה או השיר (למשל: סצנות רבות בסרט "קזבלנקה" מתרחשות במועדון ריקודים, שבו מנגנת תזמורת חיה, אשר הדמויות בסרט שומעות אותה ומתייחסות אליה. בסרט הישראלי "הלהקה" גיבורי הסרט לוקחים חלק בחזרות ובהופעות של להקה זמר). ההתייחסות של הדמויות בסרט אל המוזיקה או השיר היא ריאליסטית, כלומר: הן מתנהגות כפי שהיינו מצפים מבני אדם להתנהג במציאות. לרוב, סרט הכולל קטעים מוזיקליים בודדים שכאלו (למשל: "מי הפליל את רוג'ר רביט", "הנזירות בלוז") לא ייחשב כסרט מוזיקלי, אולם אם הסרט ישלב קטעים מוזיקליים רבים שכאלו לאורך כל עלילת הסרט, כך שתהיה הקבלה בין השירים לבין התקדמות העלילה, אז הסרט ייחשב כמוזיקלי (למשל: "קברט" כולל סצנות שירה על במת תיאטרון בלבד, אולם קיימת התאמה ברורה ובולטת בין תוכן השירים המבוצעים לבין התקדמות העלילה).
מוזיקה או שיר שאינם ריאליסטיים – קטע של מוזיקה, שיר או ריקוד שמבוצע על ידי דמות אחת או יותר, שאינן ריאליסטיות. כלומר: הדמות בסרט מתנהגת בטבעיות כלפי הקטע המוזיקלי, אולם התנהגות זו איננה מציאותית. הדבר בולט במיוחד כאשר מדובר בשילוב של מספר דמויות, שמקיימות ביניהן דיאלוג באמצעות שירה. (למשל: התנהגות הדמויות במהלך השיר "אהבת קיץ" מהסרט "גריז" איננה ריאליסטית, על אף שהדמויות בסרט מתייחסות אליה כטבעית). ישנם מקרים שבהם יש צידוק עלילתי לקטעים המוזיקליים הלא ריאליסטיים (למשל: בסרט "שיקגו" רוב הקטעים המוזיקליים מתרחשים בדמיונה של הגיבורה – רוקסי הארט), אולם סרטים שכאלו עדיין יכולים להיחשב כסרטים מוזיקליים. הסרט "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", כמו גם רבים מסרטיו של הקומיקאי, מייק מאיירס, נפתחים בקטע מוזיקלי, אולם אינם נחשבים סרטים מוזיקליים.
בינג קרוסבי, אחד הזמרים המצליחים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. שהופיע בסרטים מוזיקליים רבים.
סרטים מוזיקליים כוללים קטעי מוזיקה, שיר או ריקוד, שמבוצעים על ידי דמות אחת או יותר. בדרך כלל אין הצדקה לקטעים אלו, ובכל זאת הדמויות מגיבות אליהם בטבעיות. הדבר בולט במיוחד כאשר שתי דמויות או יותר משוחחות באמצעות שירה (למשל: השיר "אהבת קיץ" מהסרט "גריז"). לעיתים קיים צידוק עלילתי לקטעים המוזיקליים הלא ריאליסטיים (למשל: בסרט "שיקגו" רוב הקטעים המוזיקליים מתרחשים בדמיונה של הגיבורה – רוקסי הארט).
קטעים מוזיקליים המשולבים בעלילת הסרט בצורה מציאותית לא הופכים את הסרט לסרט מוזיקלי, אך סרטים המשלבים קטעי שירה או ריקוד רבים לאורך כל העלילה ושומרים על התאמה ביניהם לבין התקדמות העלילה ייחשבו למוזיקליים (למשל: בסרט "קברט" קטעי השירה בתיאטרון מקבילים להתקדמות העלילה).
בשלבי שנות ה-20 של המאה ה-20 החל המעבר מסרטים אילמים לסרטים עם פסקול. הפופולריות של סרטים גדלה במהירות בתקופת הזוהר של הסרטים האילמים, אבל הרעיון של "תמונות מדברות" נחשב בעיני האולפנים הגדולים בהוליווד להשקעה בעייתית, עד שהאולפנים של "האחים וורנר" לקחו סיכון והפיקו את הסרט "זמר הג'אז", בכיכובו של "אל ג'ולסון".[1] שירו של ג'ולסון "אימא'לה" בסרט שינה לנצח את אופיים של הסרטים, והזניק את הוליווד לתקופת הסרטים המדברים. בזמן שהוליווד הסתגלה להתפתחות הקולנוע, הסרטים המוזיקליים היו חלק חשוב ומשמעותי באותה התקופה, יחד עם המערבונים, הדרמות והקומדיות.
בראשית דרכם, הסרטים המוזיקליים היו סרטי "מאחורי הקלעים" – עלילת הסרט התרחשה באולם חזרות על במת תיאטרון, והדמויות הראשיות של הסרט היו שחקנים שעשו חזרות להצגה חדשה, וזו הייתה, למעשה, ההצדקה לשילוב קטעי שירה וריקוד בסרט. הסרטים היו ריאליסטיים (הדמויות התנהגו בצורה מציאותית) והמוזיקה הייתה דיאגטית (הדמויות שמעו את המוזיקה שהצופים שמעו).
באזבי ברקלי היה במאי קולנוע וכוריאוגרף, שפעל בהוליווד בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. הוא המציא סגנון משלו של סרטים מוזיקליים – לא עוד סרטים ריאליסטיים, אלא קטעי שירה וריקודים פנטסטיים. הקטעים המוזיקליים של סרטיו צולמו באולפנים גדולים, בהשתתפות עשרות רקדנים ורקדניות, שהכוריאוגרפיה שלהם דימתה לרוב צורות גאומטריות משתנות המזכירות קליידסקופ. הקטעים המוזיקליים לא הציגו מציאות, אלא פנטזיה.[2]
פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס, שהחלו בשנת 1933 לככב כזוג בסרטים מוזיקליים רבים, הפכו עד מהרה לכוכבי הז'אנר בתקופתו הקלאסית. בתקופה זו הסרטים המוזיקליים, כמו רוב סרטי התקופה (השפל הכלכלי בארצות הברית), הציגו חיי זוהר ויוקרה, ועלילתם שילבה כמעט תמיד סיפור אהבה רומנטי בין שני הגיבורים, שהשתמשו בקטעי השירה והריקוד כדי להביע את רגשותיהם זה לזה. קטעים אלו היו רפלקסיביים (הדמויות התנהגו בצורה לא מציאותית) עם מוזיקה אקסטרה-דיאגטית (מוזיקה שהוספה עבור הצופים לאחר צילום הסרט).[3]
בתקופה זו קומדיות רבות (ומעט דרמות) כללו מספר קטעים מוזיקליים. סרטי האחים מרקס כללו כמה קטעי מוזיקה כמעט בכל סרט, שאפשרו לאחים מרקס להפגין את הכישורים המוזיקליים שלהם. אולם סרטים אלה לא נחשבים כסרטים מוזיקליים.[4][5]
לאחר השפל הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה הוליווד הפסיקה ליצור סרטים קלאסיים על חיי זוהר. עלילות הסרטים המוזיקליים, בדומה לעלילות הסרטים האחרים, עברו לנושאים מציאותיים ויום-יומיים יותר, והפכו פחות ופחות מתאימים לז'אנר המוזיקלי, הכולל קטעי שירה וריקוד אסקפיסטיים ופנטסטיים.
בתעשיית הקולנוע המודרנית לא מקובל לעשות "סרט מוזיקלי" כשלעצמו, אלא להשתמש בהרבה מוזיקת רקע המושרת על ידי להקות רוק או פופ פופולריות בתקווה למכור את הפסקול למעריצים. אך ישנם גם יוצאים מהכלל. כבר נעשו סרטים מצליחים על שחקנים, זמרים או רקדנים כסרטים מוזיקליים מודרניים מצליחים, שכוללים מוזיקה כחלק בלתי נפרד מהעלילה (למשל: "תהילה" – סרט שעוקב אחרי תלמידים בבית ספר לאומנויות הבמה, או "חופים" – סרט בכיכובה של בט מידלר, אשר, בין השאר, עוקב אחרי קריירת המוזיקה והמשחק של גיבורת הסרט), אולם סרטים אלו אינם נחשבים כחלק מז'אנר הסרט המוזיקלי.
יוצאים מהכלל נוספים הם סרטי אנימציה לילדים. סרטים אלו כוללים כמעט תמיד כמה קטעים מוזיקליים, וחלקם, כמו "היפה והחיה" של וולט דיסני, נהפכו להפקות בימתיות מלאות.
אחד הסרטים המוזיקליים היחידים בשנים האחרונות שאינו משתייך לז'אנרים אלה הוא "כולם אומרים אני אוהב אותך" (1996) של וודי אלן. יוצאים מן הכלל אחרים הם סרטים של תעשיית הקולנוע בוליווד, שבהודו, שרבים מהם הם סרטים מוזיקליים.
לאחר כ-20 שנה שבמהלכן נעדר הז'אנר המוזיקלי ממרכז העשייה הקולנועית, למעט בסרטי ילדים, בשנת 2001 יצא הסרט "מולין רוז'", בכיכובם של יואן מקגרגור וניקול קידמן. הסרט זכה להצלחה רבה ולפרסים רבים – שמונה מועמדויות לאוסקר, מתוכן שתי זכיות. בשנה שלאחר מכן יצא הסרט "שיקגו", בכיכובם של רנה זלווגר, קת'רין זיטה-ג'ונס וריצ'רד גיר, שהיה מועמד ל-13 פרסי אוסקר, וזכה בשישה פרסים, בהם פרס הסרט הטוב ביותר. ההצלחות הקופתיות של שני הסרטים האלו העלו מחדש את קרנו של הז'אנר, והביאו במידת מה לתחייה חדשה של הז'אנר.
ערך מורחב – באזבי ברקלי
אורי קליין, געגועי למיוזיקל: לאן נעלם הז'אנר הקולנועי הקסום ביותר?, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2016
סרטים מוזיקליים, דף שער בספרייה הלאומית
