אנטי-גזענות

אנטי-גזענות היא פעילות נגד שנאה על בסיס גזעי, אפליה, גזענות ממוסדת (אנ') ודיכוי של מיעוטים. מטרתה של פעילות אנטי-גזענית היא השגת שוויון הזדמנויות לכלל האוכלוסייה. כתפיסה פילוסופית, אנטי-גזענות כוללת גם הכרה בפריבילגיות אישיות, התמודדות עם מקרים של גזענות אישית או ממוסדת, וניסיון לחנך ולתקן דעות קדומות בנושאים אלו.

היסטוריה

קולוניאליזם אירופאי וגזענות

הגזענות מצד האדם הלבן כלפי עמים ילידים ביבשת אמריקה החלה מיד עם הגעת האירופאים לעולם החדש והקולוניזציה הספרדית של אמריקה (אנ'). המאמר האנטי-גזעני הראשון פורסם בדצמבר 1511 על ידי אנטוניו דה מונטסינוס, נזיר ספרדי מהמסדר הדומיניקני שפעל בהיספניולה. במאמר הוא הביע ביקורת על שלטונות ספרד הנוהגים "באכזריות ובעריצות" כלפי העמים הילידים באמריקה, ודרש להפסיק את השיעבוד והניצול של האינדיאנים על ידי הספרדים.

כתגובה למאמר, בשנת 1512 נחקקו חוקי בורגוס (אנ') על ידי פרננדו השני, מלך אראגון. החוקים הגדירו את התנהגותם של הספרדים באמריקה ואת יחסם לעמים הילידים; הם אסרו על התעללות ועודדו המרת דת לנצרות. בשנת 1537 פרסם האפיפיור פאולוס השלישי בולה בשם "Sublimis Deus" ובה איסור כללי על עבדות, ובפרט איסור על שעבוד הילידים באמריקה. כמו כן כתב שהכנסייה מכירה באינדיאנים כבני אנוש, והם בעלי הזכות לחירות ולקניין פרטי, גם אם הם פגאנים.

אכיפת חוקי בורגוס הייתה רופפת, ובשנת 1542 נחקקו החוקים החדשים (אנ') שהיו מחמירים יותר והתבססו על איגרת האפיפיור. בשנת 1550 נערך ויכוח ואיאדוליד, דיון ציבורי בדבר מדיניות הכיבוש וההתיישבות הספרדית באמריקה. היה זה הדיון המוסרי הראשון באירופה בדבר זכויותיהם של ילידים בקולוניות השונות, ובו ברטולומה דה לאס קסאס הציג את נושא זכויות האדם של האינדיאנים.

פסיקות הכנסייה אודות זכויותיהם של עמים ילידים ביבשת אמריקה ובאסיה לא חלו על תושבי אפריקה. אפילו לאס קסאס תמך בסחר העבדים האטלנטי, ורק לאחר שנוכח בהשפעת העבדות על האפריקאים הוא שינה את דעתו בהקשר זה, אך נשאר במיעוט בעוד סחר העבדים המשיך להתפתח.

הגזענות באירופה גברה החל מהמאה ה-16 עם התפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית והקולוניאליזם, ללא התנגדות משמעותית. רק במאה ה-18, בעידן הנאורות, חזרו לדון בנושא זה בחוגי האינטלקטואלים ובקרב משפטנים. החל מז'אן-ז'אק רוסו רוב הפילוסופים הנודעים תמכו באנטי-גזענות, וגישה זו חלחלה בהדרגה גם לבני המעמדות הנמוכים, בהם היה מגוון גזעי רב יחסית.

אנטי-גזענות בארצות הברית

המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות, 1963

בשנת 1688 פרסמו מהגרים שהגיעו מגרמניה לארצות הברית את "עצומת ג'רמנטאון נגד העבדות", מסמך ראשון מסוגו בו דרשו שוויון זכויות לכל תושבי ארצות הברית. המסמך לא זכה לפרסום.

אנתוני בנזט היה מורה קווייקרי מפנסילבניה, וממייסדי התנועה לביטול העבדות בארצות הברית, שהחלה בפעולות מחאה נגד העבדות משנת 1711 ואילך. הקווייקרים, שהיו נוצרים אדוקים, ראו בביטול העבדות מצווה דתית משמעותית.

פעולותיהם של הקוויקרים בארצות הברית היוו השראה למתנגדי העבדות באנגליה. פעולות המחאה באנגליה הניבו פרי, ובשנת 1787 עבר בפרלמנט האנגלי חוק האוסר על כל צורה של עבדות. בארצות הברית, התנועה לביטול העבדות הפכה לפופולרית במדינות הצפון, ובין הישגיה נמנים הצהרת האמנציפציה של אברהם לינקולן (1863) התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית (1865), התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית (1868) ותקופת השיקום.

במדינות הדרום חלה לקראת סוף המאה ה-19 התדרדרות ביחסים הבין-גזעיים, ומשנת 1890 עד 1920 נחקקו חוקי ג'ים קרואו רבים וגברה הפופולריות של הקו קלוקס קלאן. החל משנות ה-20 של המאה ה-20 החלו אנתרופולוגים בארצות הברית לפרסם מאמרים בהם קראו לקדם שוויון בין כל הגזעים והתרבויות. הבולטים שבהם היו פרנץ בועז, רות בנדיקט, מרגרט מיד ואשלי מונטגיו. גם אלינור רוזוולט הייתה בין התומכים הבולטים בזכויות המיעוטים. ארגונים אנטי-קפיטליסטיים רבים כמו ה-IWW, שהיו פופולריים בשנים 1905–1926, נקטו במפורש במדיניות של שוויון גזעי.

בשנות ה-40 של המאה ה-20 החלה "תוכנית ספרינגפילד" בעיר ספרינגפילד (מסצ'וסטס), במסגרתה יושמה מדיניות אנטי-גזענית במערכת החינוך בעיר. יוזמה זו הצליחה מאוד, וערים רבות בארצות הברית השתמשו בה לאחר מכן.

בשנות החמישים החלו לפעול בארצות הברית תנועות אנטי-גזענית, בהן התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח והרנסאנס של הארלם. פעילות התנועות הללו גרמה לביטול חוקי ג'ים קרואו בדרום ארצות הברית והענקת זכות בחירה לשחורים. אחד הפעילים הבולטים והמשפיעים היה ד"ר מרטין לותר קינג, שנודע בנאומו "יש לי חלום" בו קרא לשוויון בין-גזעי ולקץ האפליה על רקע זה בארצות הברית.

אנטי-גזענות מדעית

הפיזיולוג הגרמני פרידריך טידמן (אנ') היה אחד הראשונים שביססו התנגדות מדעית לגזענות. בשנת 1836 ביצע מדידות רבות של גולגולות מבני גזעים שונים, והפריך את ההנחה שהייתה אז נפוצה בקרב חוקרי טבע ואנטומיה, לפיה לשחורים יש מוח קטן יותר ולכן הם נחותים מבחינה אינטלקטואלית מהאדם הלבן. טידמן הוכיח שטענה זו אינה מבוססת מבחינה מדעית, והיא דעה קדומה.

גם צ'ארלס דרווין נודע בהתנגדותו לגזענות. בשנת 1871 כתב: "ספק אם ניתן למצוא אדם כלשהו השייך לגזע אחד בלבד באופן קבוע. אמנם בני האדם נבדלים ביניהם מבחינות רבות, כמו צבע העור, צבע השיער, צורת הגולגולת והפרופורציות של הגוף, אך אם לוקחים בחשבון את כל הנתונים, מגלים שהם דומים מאוד זה לזה בהרבה נקודות."

בשנת 1911 נערך בלונדון "קונגרס הגזעים העולמי הראשון", בו השתתפו נציגים ממדינות רבות ובמשך ארבעה ימים דנו בנושאים הקשורים למאבק בגזענות ובדרכים לשיפור היחסים הבין-גזעיים.

מתחילת המאה ה-20 החלו להתפתח תאוריות של אבולוציה חברתית ותרבותית, וגישת היחסיות התרבותית הפכה למקובלת על מרבית החוקרים בעולם. שורה של חוקרים ביססו גישה זו, בהם פרנץ בועז, מרסל מוס, ברוניסלב מלינובסקי וקלוד לוי-שטראוס.

חוקת חבר הלאומים שנחתמה בפריז ב-1919 כללה סעיף מרכזי ובו שוויון גזעי. סעיף זה היה חיוני לצירוף יפן לארגון. בחוקה נכתב: "שוויון בין העמים הוא עיקרון בסיסי של חבר הלאומים, והצדדים החתומים בזאת מתחייבים להעניק, בהקדם האפשרי, לכל אזרחי המדינות החברות בליגה יחס שווה וצודק מכל הבחינות, ללא הבדל גזע או לאום." סעיף זה התקבל ברוב קולות, עם הסתייגויות של מספר מדינות, בהן ארצות הברית, שתמכה אז בהפרדה גזעית, ושל אוסטרליה, שתמכה במדיניות אוסטרליה הלבנה.

התמודדות אנטי-גזענית ברמה האישית

מחקרים שנעשו בקבוצות ילדים בגילאים שלוש עד חמש מצאו כי הם מודעים להבדלים פיזיים ותרבותיים בין בני אדם, וחלקם הביעו עמדות שכבר הפנימו לגבי העדפה גזעית.

על פי מאמר של האגודה לזכויות האזרח בישראל, ילדים מבחינים בהבדלים בין גזעים, וחלקם אף מודעים ליחסי הכוח שבין הגזעים. הם קולטים מתוך התבוננות בסביבתם את השיטה החברתית שבה קבוצות גזעיות או אתניות מסוימות מנצלות קבוצות אחרות, והיא נתפסת בעיניהם כסדרו הנכון של העולם. כך, הגישה של התעלמות מחזקת את הגזענות כשיטה חברתית ומשמרת את הסטטוס קוו.^[1]

לעיתים קרובות תקיפה על רקע גזעני באה לידי ביטוי בצורה של מיקרו-אגרסיה. תקיפות אלה מערערות את בריאותם הנפשית והפיזית של המותקפים, תחושת הערך העצמי שלהם יורדת והם משתתפים פחות בסביבת הלימודים או העבודה.

מאמר של חוקרים מאוניברסיטת פרדו משנת 2019 בדק את דרכי התגובה למיקרו-אגרסיות גזעניות וניסה למצוא את הדרך הטובה ביותר למנוע אפליה, דיכוי וגזענות ממוסדת. דרכי תגובה אלה יכולות להינקט הן על ידי האדם שנפגע והן על ידי אנשים תומכים מסביבתו הקרובה. דרכי תגובה יעילות הנסקרות במאמר הן: לחשוף את ההטיה הנסתרת מאחורי מעשי אפליה, לקטוע תקיפה מילולית ולנסח אותה במילים שונות, לחנך את התוקפים, וכן להתאגד ולפעול כקבוצה נגד מעשי אפליה. דרכי תגובה אלה מאפשרות לתוקפים להבין את חומרת מעשיהם, ומספקות מקום לדיאלוג חינוכי אודות האופן בו פעולותיהם עלולות לפגוע באנשים מגזע אחר ובקבוצות שוליים.

מעשה של מיקרו-אגרסיה יכול להיעשות במודע, כאשר התוקף מודע לפעולותיו הגזעניות, או מעשה מוסווה ולא-מכוון שבו הגזענות באה לידי ביטוי באופן לא-מילולי, כמו רמזים עקיפים או שפת גוף. בין אם המעשה נעשה במודע או לא, דרך התגובה הראשונה צריכה להיות הסבר פשוט על האופן בו המעשה פוגע באדם המותקף. חשיפת אקט של אפליה יכולה להיות מעצימה, מכיוון שהיא מעניקה שפה לאנשים שהותקפו שבאמצעותה אחרים מודעים לרגשותיהם ולתחושות האפליה שהם חווים.

דרכי התמודדות יעילות נגד גזענות אינן משמשות לתקיפת אחרים, אלא מאפשרות דיאלוג חינוכי. לדוגמה, משפט כמו "אני יודע שהתכוונת לספר בדיחה מצחיקה, אבל הדעה הקדומה שלך ממש פגעה בי" יכול לחנך אדם ולסייע לו להבין כיצד אדם אחר נפגע מתקיפה מילולית גזענית.^[2]

אנטי-גזענות וזכויות אדם

הקריאה לשוויון הגלומה באנטי-גזענות משמשת בסיס לתנועות נוספות לזכויות אדם, בהן האידאולוגיה הפמיניסטית ותנועות המתנגדות למלחמה ולאימפריאליזם. לדוגמה, הנרי דייוויד תורו התנגד למלחמת ארצות הברית–מקסיקו בגלל שחשש שהמלחמה תרחיב את העבדות בארצות הברית לשטחים נוספים. מאמרו המפורסם של תורו על אי-ציות אזרחי שימש השראה למהאטמה גנדי במאבקו נגד הבריטים בהודו, ומאוחר יותר גנדי שימש השראה למייסדי התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח.