עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי
עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי (בערבית: عبد القادر الجزائري, 6 בספטמבר 1809 – 26 במאי 1883) היה מנהיג סופי אלג'ירי שהנהיג את המרד נגד הכיבוש הצרפתי בין השנים 1832–1847. עבד אל-קאדר כונה לרוב בתואר "אמיר" או "שייח'". הכינוי "אל-ג'זאירי" נוסף לאחר יציאתו לגלות, ומשמעותו בערבית היא "האלג'יראי".
 | |||
| לידה |
6 בספטמבר 1808 Guittena, צרפת  | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
26 במאי 1883 (בגיל 74) דמשק, האימפריה העות'מאנית | ||
| שם לידה |
عبدالقادر | ||
| מדינה |
האימפריה העות'מאנית | ||
| מקום קבורה |
| ||
| |||
| פרסים והוקרה | |||
| |||
  | |||
שנותיו הראשונות
עריכהעבד אל-קאדר נולד באלג'יריה בכפר אל-קיטנה שליד העיר מועסכר, הרחוקה כ-95 קילומטר מעיר הנמל אוראן. אביו, מוחיי א-דין אל-חוסייני, מצאצאי הנביא מוחמד, היה שייח' סופי מזרם הקאדריה. בילדותו קיבל עבד אל-קאדר חינוך אסלאמי, ומסופר עליו כי בילדותו כבר שינן את הקוראן בעל-פה. בשנת 1825 יצא לחג' במכה עם אביו, שם נפגש עם האימאם שאמיל. אחר כך המשיך לדמשק ולבגדאד, שם ביקר בקברי מנהיגים מוסלמים ידועים. בדרכו חזרה מן החג' התרשם עבד אל-קאדר מן הרפורמות שהנהיג מוחמד עלי במצרים. חודשים ספורים לאחר חזרתו כבשו הצרפתים את אלג'יריה.
המרד נגד הכיבוש הצרפתי
עריכהבשנת 1830 נכבשה אלג'יריה על ידי צרפת ובכך תמה האוטונומיה האלג'יראית בחסות האימפריה העות'מאנית. בשנת 1832 בחרו זקני השבטים האלג'יראיים בעבד אל-קאדר להנהיג את המרד בצרפתים. המרד, שאופיין במלחמת גרילה, נמשך עד 1847 עם מספר הפסקות אש טקטיות. מסופר כי עבד אל-קאדר נהג בהגינות במלחמתו עם הצרפתים, ואף שחרר שבויים מאחר שלא היה ברשותו די אוכל על מנת להזינם.
שלבי המרד
עריכהבזכות תושייתו הדיפלומטית והצבאית הצליח בתוך זמן קצר מתחילת המרד להבטיח את תמיכתם של רוב שבטי אלג'יריה. מבירתו תלמסאן בנה עבד אל-קאדר מדינה אסלאמית המבוססת על הקהילות השבטיות, בתמיכת הארגונים האסלאמיים. עד שנת 1839 שלט ביותר משני שלישים משטח אלג'יריה, ממשלו קיים צבא סדיר ומאורגן, מערכת חינוך, ומערכת בירוקרטית לגביית מסים והשקעות בתשתיות ציבוריות. כל אותו הזמן ניהל עבד אל-קאדר מלחמת התשה נגד צבא צרפת.
בעקבות המרד תוגבר הצבא הצרפתי עד לכדי 108 אלף חיילים שהיוו כשליש מן הסד"כ הצרפתי בתקופה האמורה. הצבא הצרפתי כלל את כוחות לגיון הזרים הצרפתי שהוצבו באלג'יריה החל מ-1831. אף על פי שכוחותיו הובסו על ידי הצרפתים ב-1836, הצליח עבד אל-קאדר להשיג הסכם הפסקת אש לטובתו בשנת 1837. על פי ההסכם הכירו הצרפתים בריבונות המדינה האסלאמית. הצרפתים הפרו את ההסכם בשנת 1839 בכך שכבשו את העיר קונסטנטין, עבד אל-קאדר הגיב בחידוש הלחימה, השמיד מושבות צרפתיות והתקדם לעבר הבירה אלג'יר. על פי עקרונות הגרילה תקף עבד אל-קאדר נקודות מבודדות וחלשות ונמנע מתקיפת נקודות חזקות.
למרות הצלחתו הזמנית של המרד, במשך הזמן צבר הצבא הצרפתי הישגים צבאיים. הטקטיקה הצרפתית כללה אימוץ שיטות לחימה ברוטליות, בכללן מדיניות האדמה החרוכה – לאחר הריסת בסיסיו של צבא המרד השמידו הצרפתים את אמצעי המחיה של האוכלוסייה האזרחית, בכללם הרס יבולים ועדרים. במקרים רבים רצחו כוחות צרפתיים אזרחים אלג'ירים לא חמושים. גם שיטות הגרילה של אל-קאדר הפכו חסרות ערך משום שחיילי הלגיון שהיו כוח הלחימה של הצרפתים היו נעים ללא שירות אספקה ולכן היה קשה לתקוף אותם מן המארב. בזה אחר זה נפלו מעוזי המרד, ומנהיגיו נפלו או נשבו. רבים מן השבטים, בייחוד אלו במזרח אלג'יריה, החליפו נאמנות, ובשנת 1843 התמוטטה המדינה המוסלמית, עבד אל קאדר ברח למרוקו, והמרד הוגבל למלחמת גבול. ב-21 בדצמבר 1847 נאלץ עבד אל-קאדר להיכנע לחיל המצב הצרפתי. בניגוד לסיכום מוקדם עם השלטונות הצרפתיים, לפיו יוגלה למצרים, הוגלה עבד אל-קאדר ונאסר בצרפת.
גלות
עריכהעבד אל קאדר ומשפחתו גורשו מאלג'יריה ונכלאו בעיר הנמל הצרפתית טולון ולאחר מכן הועברו לערים פו (Pau) ואמבואז (Amboise). לפני צאתו למלחמה, הפקיד אל קאדר את כל אוצרותיו ותכשיטיו בידי משפחה יהודית מכובדת באלג'יר (קרובתו של פייר בלוך) והיא החזירתם לו בשלמותם בתום המערכה[1]. בשנת 1852 שוחרר עבד אל-קאדר על ידי נפוליון השלישי לאחר שנשבע לעולם לא לקחת חלק בענייניה של אלג'יריה. בשנת 1855 היגר לדמשק, שם התיידד עם ליידי ג'יין דיגבי ועם איזבל וריצ'רד פרנסיס ברטון. ב-1860, בעקבות סכסוך עקוב מדם בין הדרוזים לנוצרים המרונים בהר הלבנון, רצחו פורעים מוסלמים מעל 3,000 נוצרים בדמשק. עבד אל-קאדר ואנשיו הצילו כ-12 אלף מן הנוצרים שבעיר, ובכללם הקונסול הצרפתי ואנשיו, בכך שהבריחו אותם למצודת העיר, הרחק מן ההמון הפורע. בתמורה למעשה זה הוענק לעבד אל-קאדר מן הממשלה הצרפתית אות לגיון הכבוד וכן פנסיה בסך 4,000 לואי. ב-1864 הצטרף עבד אל-קאדר לבונים החופשיים. משנה זאת הקדיש את זמנו לכתיבה והגות. מעמדו הציבורי בדמשק גרם למנהיג המרוני הגולה ברומא, יוסוף כרם, לבקשו ב-1877 לעמוד בראש מדינה ערבית שתקום על חורבות האימפריה העות'מאנית המתמוטטת. ב-1878 חזרה ההצעה, הפעם מפי מנהיגים סורים ולבנונים מכל העדות: סונים, מרונים ודרוזים, באירוע שלימים נקרא "ועידת דמשק". למרות זאת לא השתתף עבד אל-קאדר בהתארגנויות הלאומיות הערביות עד מותו בשנת 1883. עם כיבוש דמשק במלה"ע הראשונה על ידי הכוחות הבריטיים התנגד עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי להמלכת הנסיך פייסאל למלך על סוריה אך השבטים הבדואים וביניהם נורי שעאלן מנהיג שבטי הרוולה העדיפו את הנסיך פייסאל והוא הומלך.
עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי נקבר סמוך למאוזולאום של אבן ערבי בדמשק, אך עצמותיו הועברו לקבורה באלג'יריה ב-5 ביולי 1966, לאחר שאלג'יריה השיגה את עצמאותה ובדיוק במלאת 136 שנה לתחילת הכיבוש הצרפתי. שמו של עבד אל-קאדר מונצח במסגד שנקרא על שמו בעיר קונסטנטין שבאלג'יריה.
לימים נחשב אל-ג'זאירי לגיבור עצמאות אלג'יריה. דגלו הלבן-ירוק אומץ על ידי תנועות השחרור של אלג'יריה והמדינה האלג'ירית העצמאית. על אף שלא ראה עצמו לאומן ערבי אלא לוחם ג'יהאד נגד הכיבוש האירופאי, נחשב עבד אל-קאדר לאחד ממבשרי התנועה הלאומית הערבית.
קשריו עם היהודים
עריכהככל שגברה תלותו של השלטון העות'מאני במעצמות האירופיות וככל שהתבסס משטר הקפיטולציות בארץ ישראל, כך נעשה מצבם של המיעוטים נוח יותר. על רקע זה יש לראות בין היתר את עליית היהודים והגירת המוסלמים יוצאי צפון אפריקה, בעיקר אלג'יריה, במחצית הראשונה של המאה ה-19, לארץ-ישראל.
על פי הסאגה של משפחת עבו עוד באלג'יריה נודעו הקשרים החמים בין עבד אל-קאדר למשפחה. גם לאחר שהגר לדמשק, בה התבסס מעמדו כלוחם לחירות הערבים – מעין צלאח א-דין בן המאה ה-19 ורכש קרקעות רבות בחורן, בעמק הירדן ובגליל שמר על קשריו עם המשפחה שעלתה לארץ ישראל וקבעה מושבה בצפת.
שותפות האינטרסים של צרפתים ושל נתינים צרפתים אלג'ירים, יהודים ומוסלמים, מצד אחד והידידות משכבר הימים בין דמויות רמות מעלה ורבות השפעה כעבד אל-קאדר ובני משפחת עבו מצד אחר, סייע למשפחה בהתנהלות מול הבירוקרטיה העות'מאנית ובגאולת קרקע מושבות הגליל מידי בעלי האחוזות, האפנדים המוסלמים, שלא יכלו לעמוד שווי נפש מול המלצותיו של האמיר עבד אל-קאדר, על הרב שמואל עבו.
משפחת עבו, מצדה, כסוכנים הקונסולריים הצרפתיים בגליל, פרסה חסותה על המוגרבים, בני חסותו של האמיר, עת ניסו ערביי האזור להתנכל להם[2][3].
נינו, שנקרא על שמו, ראזק עבד אל-קאדר, מהפכן, ממנהיגי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה, וסוציאליסט שהתאהב ברעיון הקיבוץ, מכר אדמות ליהודים טרם הקמת מדינת ישראל מתוך אידאולוגיה, סייע לש"י ולמוסד, קבור בקיבוץ אפיקים תחת השם העברי שאמץ, דב גולן[4].
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
קישורים חיצוניים
עריכה
- עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ מיכאל אנסקי, יהודי אלג׳יריה (עמ' 14), קריית ספר, 1963
- ^ יעקב הרוזן, חזון ההתנחלות בגליל, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1971, 236-240
- ^ יוסף שרביט, צרפת בגליל במאה ה-י”ט – משפחת עבו על פי הארכיון הקונסולרי במשרד החוץ הצרפתי (התכתובת הקונסולרית של משפחת עבו ארכיון ננט Nantes – צרפת), מאמר זה התפרסם גם בקתדרה 108, הוצאת יד בן צבי, תמוז תשס”ג
- ^ דייויד סלע, מהפכן וציוני: סיפורו הלא ייאמן של צאצא הנביא מוחמד, באתר ישראל היום, 8 באוקטובר 2020