משי
משי הוא סיב טבעי העשוי מחלבון שבו משתמשים בתעשיית הטקסטיל. הסיב מופק מהפקעת של טוואי המשי.
היסטוריה
עריכההשימוש במשי החל בסין כנראה כבר בשנת 6000 לפני הספירה. עדויות כתובות מעידות על שימוש במשי בשנת 3000 לפני הספירה. האגדה הסינית מייחסת את גילוי המשי לקיסרית הסינית לֵיי דְזוּ. לפי האגדה, הקיסרית ישבה תחת עץ תות עם תה רותח ומהעץ צנח לתוך התה גולם, שנפתח בהשפעת חום התה. בתוך הגולם שנפתח גילתה הקיסרית חוט חזק דיו לאריגה[1]. בתחילה הותר השימוש במשי רק עבור בגדי הקיסר. מאוחר יותר נפוץ המשי בכל סין, ובהמשך בכל אסיה. המשי הפך פופולרי מאוד בקרב העשירים, בכל מקום אליו הגיעו סוחרים סיניים.
הסחר במשי
עריכההעדויות הקדומות ביותר לסחר במשי הן ממצרים, משנת 1070 לפני הספירה. במאות השנים שלאחר שנה זו הגיע המשי לצפון אפריקה ולאירופה, באמצעות דרך המשי.
סוד ייצור המשי
עריכה
המשי מופיע במקרא כמילה יחידאית, בספר יחזקאל: ”...וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי.” (יחזקאל טז י).
במשנה ובתלמוד מכונה המשי בשמות "כלך" ו"שיראין"[2].
בניגוד לתפיסה המקובלת על תהליכי ייצור המשי, הסינים לא שמרו אותו בסוד. למעשה, השלטון סיני עודד פיתוח של תעשיית המשי באזורים כבושים. אך בפועל נוצר מונפול סיני, מכיוון שבני עמים אחרים לא ניסו ללמוד את תהליכי ייצור המשי. מתיישבים סיניים הביאו את תעשיית המשי לקוריאה בשנת 200 לפנה"ס, ולהודו בשנת 300 לספירה.
במאה השישית ניתן צו מיוחד בנוגע לייצור המשי בידי יוסטיניאנוס הראשון בדבר התפשטות המלאכה, והוא מאשש את עובדת קיומם של בתי אריגה למשי בבריטוס ובצור, לבנון[3].
תעשיית המשי לא הגיעה לאירופה עד שנת 550 לספירה, על אף שהרומאים סחרו במשי. על פי האגדה הבריחו את רזי הייצור לקונסטנטינופול שני נזירים פרסיים שעבדו עבור הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. הנזירים הבריחו את ביצי טוואי המשי בתוך מקלות-צליינים חלולים.
ייצור משי
עריכהמשי טבעי מופק מפקעות של טוואי המשי. כל פקעת עשויה מסיב שאורכו כקילומטר אחד ומשקלו כתשיעית גרם. שמונה סיבים נשזרים יחדיו כדי ליצור חוט משי אחד. כדי לפתוח את הסיבים במלואם מרתיחים את הפקעות במים כשהגלמים בתוכן (בעודם בחיים). אם הפקעת בוקעת לפני כן, העש היוצא ממנה מפריש חומר שממס את הסיב וקורע אותו.
משי בצבע זהב מופק רק בעמק הברהמפוטרה, ונקרא "מוגה". למשי מסוג זה יש אורך חיים ארוך – מעל 50 שנה, והוא נחשב ליקר בסוגי המשי.
באירופה
עריכהסוחרים ונציאנים נהגו לסחור במשי ועודדו גידול טוואי המשי באיטליה. המשי האיטלקי היה פופולרי מאוד באירופה. מלכי צרפת לואי האחד עשר ופרנסואה הראשון הזמינו מגדלי משי איטלקיים לצרפת, כדי שיפתחו תעשיית משי צרפתית באזור ליון.
באסלאם
עריכהמאחר שמקורו של המשי בהפרשות של זחל, נחשב המשי באסלאם חומר טמא, וכך למשל, אדם הלובש בגדים העשויים אך ורק ממשי אינו רשאי להתפלל את התפילות היומיות של האסלאם[4].
באמריקה
עריכהמלך אנגליה, ג'יימס הראשון, הביא את גידול המשי למושבות באמריקה בשנת 1619. רק המתיישבים השייקרים בקנטקי אימצו את גידול המשי. במאה ה-19 נעשה ניסיון נוסף לפתח תעשיית משי בארצות הברית בעיר פטרסון בניו ג'רזי, שהפכה למרכז ייצור המשי בארצות הברית, אף שעיקר המשי לארצות הברית יובא מיפן.
במלחמת העולם השנייה
עריכהבמלחמת העולם השנייה הופסק יבוא המשי מיפן לארצות הברית, ומחירי המשי עלו מאוד. בעקבות זאת פותחו תחליפי משי מלאכותיים המיוצרים מליוסל, סיב צלולוזה.
שימושים אחרים
עריכהנוסף על השימושים בענפי הטקסטיל, משמש המשי לייצור מצנחים, צמיגי אופניים ושקי אבק שרפה לתותחים. כמו כן משתמשים במשי לצרכים רפואיים כגון לשם תפרים בניתוחים ולצרכים קוסמטיים.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- ד"ר איתן אוקסנברג, משי – הסיב העתיק של העתיד, במדור "מאגר המדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 8 ביוני 2014
- עמי זהבי, 'התקוות שלא נתקיימו': תעשיית המשי בארץ ישראל, בבלוג "עונג שבת", 8 באפריל 2022
- משי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
משי, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ לינדה ג'ווין, ההיסטוריה הכי קצרה של סין עמוד 21
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ', עמוד ב'.
- ^ שמעון בודנהיימר,ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה / מוקדש לפרופסור משה שובה במלאת לו שישים שנה (1951 / תשי"א), עמ'171
- ^ משי, באתר גילי חסקין