זחל"ם
זחל"ם, ראשי תיבות של "זחלי למחצה" (מאנגלית: Half-Track), הוא כלי רכב אזרחי או רכב קרבי משוריין המונע באמצעות שני זחלים מאחור וזוג גלגלים בחזית להיגוי. מערכת המזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים) בירכתיים משמשת להנעת הרכב ומאפשרת את העבירות המיוחדת שלו.
המטרה בשילוב בין זחלים לגלגלים היא לשלב בין העבירות בשטח של רכב זחלי דוגמת הטנק עם היגוי ושליטה של רכב אופני. לעיתים מתווסף לרכב זחלי נטל או "משקל מת" כדי לשפר את החיכוך עם הקרקע ואת כוח הגרר של הכלי, אך אפשרות כזו אינה קיימת בזחל"ם ויש להכביד אותו באמצעות הוספת מטען.
מלפנים מותקן תוף גלילי שמסייע לעבירות. כך למשל כאשר הרכב עובר מעל לתעלה ונשאר במצב בו הגלגלים הקדמיים בתוכה, התוף נשען על צדה האחד והזחלים מצדה השני, מנע התוף את היתקעות הכלי בתעלה ועל ידי דחיפה של מערכת הזחלים להתקדמות והחלצות ממנה. הזחל"ם אפשר לראשונה ניוד כוחות רגלים במהירות תוך מתן הגנה כנגד אש מנשק קל, אך החיילים נותרים חשופים לירי תלול מסלול, מנשק כגון מרגמות או תותחים עם פגזי רסס.
היסטוריה
עריכה
כבר במחצית השנייה של המאה ה-19 יוצרו טרקטור בעלי מנוע קיטור שהתבססו על עקרון הזחל"ם. ב-1911 המהנדס הצרפתי אדולף קיירסה (Adolphe Kégresse) הסב מספר מכוניות של הצאר של רוסיה לתצורת זחל"ם שנקראה על שמו "זחלי קיירסה". מ-1916 ואילך ניהל המפעל הרוסי פוטילוב פרויקט לייצר זחל"מים צבאיים בתצורה דומה תוך שימוש בחלקי זחל צרפתיים.
בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, היו ניסיונות רבים בפיתוח זחל"מים אזרחיים לשימושים שונים. כלי רכב בעלתי תצורת זחל"ם הופיעו כגוררי גזעי עץ בתעשיית חוטבי העצים בארצות הברית, בקנדה הורכבו זחל"מים להסעת 20–30 נוסעים על פני שטחים מושלגים ואף יוצר זחל"ם ניסיוני של סיטרואן לנהיגה במדבר.
מלחמת העולם השנייה
עריכהזחל"מים מדגמים שונים שירתו באופן נרחב במלחמת העולם השנייה, במיוחד בצד הגרמני, כאשר זחל"מים כדוגמת ה-M3 הופעלו על ידי בעלות הברית וזחל"מים דוגמת Sd.Kfz. 251 הופעלו על ידי מדינות הציר.
הזח"למים במלחמה מילאו שלל תפקידים והיוו פלטפורמה נוחה להתקנים וייעודים רבים ושונים כגון: נגמ"ש, גורר ארטילרי, מרגמה מתנייעת, רכב פינוי רפואי, רכב סיוע הנדסי, רכב לוגיסטי, רכב פיקוד, ואחרים. זחל"מים אף שימשו כבסיס לתותחים נגד טנקים או נשק נ"מ.
לזחל"מים הייתה יכולת עבירות טובה מאוד שהקבילה למעשה ליכולת העבירות של טנקים מאותה תקופה, גליל או גלגלי מתכת מסתובבים שהותקנו בחלקו הקדמי של הזחל"ם, היקנו לזחל"ם גם יכולת מעבר תעלות נגד טנקים. תכונות אלו איפשרו לזחל"מים להיות חלק בלתי נפרד מכוח השריון המסתער.
הזחל"ם בצה"ל
עריכה
היספנו-סוויזה HS.404 (אנ') 20 מ"מ
במוזיאון חיל האוויר בבסיס חצרים
בישראל השם "זחל"ם" משמש ככינוי לדגם ספציפי של הזחל"ם האמריקאי המשוריין M3 (כמו גם הדגמים האחים שלו M5 ,M2 ו-M9), בעוד שהשם "זחל"ד" משמש ככינוי לדגמי זחל"ם המונעים על ידי מנוע דיזל. שני הכלים שירתו בצה"ל שנים ארוכות.
במהלך מלחמת העצמאות נרכשו מארצות הברית הזחל"מים הראשונים מסוג M3 עבור יחידות החי"ש. פריקת הזחל"מים, שהגיעו ארצה מפורקים במסווה של מכונות חקלאיות, התגלתה על ידי הבריטים לאחר שנפרקו 13 מהם. אלו הוחבאו במקומות שונים בגוש דן, ושימשו בקרבות לאחר סיום המנדט הבריטי. הזחל"מים הפכו לכלי הלחימה העיקריים בשימוש החרמ"ש (חיל רגלים משוריין), בו פותחה תורת לחימה מיוחדת עבורם, אשר באה לידי ביטוי בהצלחה במלחמות ישראל.
על חלקם הותקנו תותחי ה-20 מ"מ וכך הפכו לתותח נגד מטוסים הממונע הראשון של צה"ל. מספר קרבות ועימותים בתש"ח הוכרעו בעיקר הודות להתקני תותחי 20 מ"מ על הזחל"מים, כך למשל אירע בקרב חרבת מחאז ב-4 באוקטובר 1948.
הזחל"מים ששימשו את החרמ"ש (חיל רגלים משוריין) ואת חילות החי"ר ככלי לחימה כללו שני ספסלים, ל-10 לוחמים (5 בכל צד), וכנה למקלע כבד "0.5 במרכז חלקו הקדמי של תא הלחימה של הנגמ"ש. בדפנות תא הלחימה הותקנו גם 2 כנות נוספות למקלעי בראונינג "0.3 משני צידי התא, ומאחור הותקן כן למרגמה 52 מ"מ, ששימשה לתאורה ולסיוע. החלון הימני הקדמי נאטם בלוח מתכת משוריין, והותקן בו מקלע בינוני בראונינג "0.3 הפונה לחזית.
בחזית הנגמ"ש, ישבו הנהג משמאל, מפקד הנגמ"ש במרכז (על מושב מוגבה), ומפעיל המקלע הבינוני בצד ימין.
חיל החימוש הוסיף לזחל"ם גם מוטות מתכת שהותקנו לאורך צידם החיצוני של דפנות תא הלחימה, ומנשאים מתקפלים משני צידי הדלת האחורית, ששימשו לתליית התרמילים האישיים (תד"ל), ולציודם של הלוחמים.
על מספר זחלמים בודדים הותקנו תותחי 6 ליטראות שנפלו שלל בידי צה"ל בעיקר בחזית הדרומית. כלים אלה זקפו לזכותם כמה ניצחונות יוצאי דופן בעימותים עם התקפות טנקים מצריים בתש"ח.
לאחר מלחמת העצמאות שולבו הזחל"מים בצבא ההגנה לישראל, בכל חילות המערך הלוחם, כאשר שימשו בנוסף להגדרתם כנגמ"ש, גם כבסיס למרגמות 81 מ"מ, כנושאי תותח 75 מ"מ, כנושאי תותחי נ"מ 20 מ"מ (2 בצריח מסתובב), כנושאי מקלעי "0.5 נ"מ (4 בצריח מסתובב), רכב לשיגור טילי נ"ט SS.10 (אנ'), טילי נ"ט SS.11, כרכב פיקוד משוריין, וכרכב חילוץ וסיוע הנדסי.
שני שיפורים משמעותיים ביותר הוכנסו בהם לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973:
- החלפת מנוע הבנזין למנוע דיזל. זחל"מים מוסבים אלה נקראו "זחל"ד" (זחל"ם דיזל).
- החלפת מערכת ההילוכים למערכת מסונכרנת והחלפת מערכת הניהוג המכנית להידראולית. שיפור זה היה משמעותי ביותר כיוון שביטל את המאמץ הפיזי הרב שהיה כרוך עד אז בנהיגה ואפשר לנהג להתרכז בסביבתו.
רוב הזחלמ"ים שבחרמ"ש צוידו בשני כלי נשק: מקלע "0.3 בראונינג בעמדת המפקד מימין לנהג ומקלע כבד "0.5 מעל לקבינה במרכז הרכב. לכל פלוגת סיור בשריון היו שלושה זחל"מים שצוידו במרגמה 81 שניצבה במרכז החלק האחורי.
הזחל"מים שירתו בצה"ל ככלי לחימה עיקריים לנשיאת והובלת גייסות עד לאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר לקראת סוף המאה, שימשו בעיקר (בגרסה שהותקנו בהם מנועי דיזל) כרכבי סיור בט"ש.
בשנות ה-50 של המאה ה-20 כבר תוכננו שתי משפחות נגמ"שים ששינו את ההיסטוריה של הרק"ם: ה-M-113 האמריקני וה-BMP-1 הסובייטי. כמו כן, פותחו נגמ"שי לחימה עבור שדות הקרב של אירופה, המקום בו שיערו אז שתתקיים עיקר לוחמת היבשה של עימות בין-גושי עתידי. שתי משפחות אלה של נגמ"שים הפכו לנגמ"שים הנפוצים בעולם. כל אחת מהן כללה עשרות דגמים, גרסאות ושיפורים. כלים אלה נמצאים גם היום בשירות צבאות שונים ברחבי העולם (כולל צבא ארצות הברית, צה"ל ועוד) אך נחשבים למיושנים ופגיעים.
בצה"ל הוחלפו הזחל"מים בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 בנגמ"שים מדגם M113 (בעלי תצורה זחלית מלאה). אחרון הזחל"דים עזב את מחסני החירום בצה"ל רק בתחילת שנות האלפיים.
בישראל קיימים כיום שישה זחל"דים במצב נסיעה הנמצאים בידיים פרטיות ומשמשים בעיקר לצורכי קולנוע ואספנות. יתר הזחל"דים נגרטו, נמכרו לצבאות זרים או הושבתו ומוצגים באנדרטאות.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- ב' בר לב, הזחל"ם מהו - מוביל גייסות או רכב קרב?, מערכות 101, יוני 1956
- זחל"ם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)